לתרום לעץ כאן
נושאים בענף

אומרים לי: מפונקים לכו לעבוד

אומרים לי: מפונקים לכו לעבוד

וראש הממשלה אומר לי: מי שאוכל סושי וטס לחו"ל לא יכול לדרוש צדק.

והזקנים אומרים לי: כשאני הייתי צעיר עבדתי כמו חמור ואתם היום רוצים הכול מהר ובחינם.

אחרי שנים שכולם אומרים לי: קודם כל תדאג לעצמך, אל תצא פראייר.

אני מפסיק לדאוג רק לעצמי ויוצא להפגין, ואז אומרים לי: המאבק שלך סקטוריאלי, תפסיק לחשוב על עצמך.

אבל זה לא הכול, כי במשפחה אומרים לי: תהיה בן אדם, תלמד מקצוע, תקנה בית, מה, למה לזרוק כסף סתם על שכר דירה? תעשה חתונה גדולה שתוציא לכל הדודות את העיניים, תוליד לי הרבה נכדים ותיתן להם את החינוך הכי טוב שאפשר, כי על חינוך לא מתפשרים.

והילדים אומרים: אבא תקנה לי, אין חגיגה בלי עוגה וג'ימבורי וליצנים, ולכל הילדים האחרים כבר יש...

וגם בפרסומות אומרים לי: תקנה אייפוד, תשדרג, מתאים לך ג'ינס, סופשבוע בלונדון רק ארבע מאות דולר, אתה ממש צריך ביטוח חיים, ואוטו גדול יותר, מהיר יותר, חזק יותר. רק היום, במבצע, אחד פלוס אחד, שלוש במאה, תקנה היום ותשלם מחר. אני קונה היום, ומחר זה מתקלקל ואני צריך חדש.

אז מהבנק שוב מתקשרים להגיד לי: הצ'ק חזר. למה אין לך כסף בעו"ש? אתה חייב לחסוך, רוצה הלוואה? אפשר גם בטלפון, רק תיקח. תחזיר אחר כך, בהרבה, הרבה מאוד תשלומים.

וחברים אומרים לי: אתה לא נראה טוב, השמנת! הרזית! הסתפרת? קרה משהו? תירגע, צא מהדיכאון, קיץ, בוא לים.

ומדענים אומרים לי: הים מזוהם. הכנרת מתייבשת. הנפט נגמר. האדמה נהרסת. בגלל זה הכול יקר היום. אנחנו אוכלים ושותים את כדור הארץ מהר מדי, והוא לא מספיק להתחדש.

וכשאני לא מבין למה השטחים הפתוחים נעלמים אומרים לי: צריך לבנות עוד כבישים מהירים, ועוד בתים צמודי קרקע, ועוד מחצבות, ושדה תעופה, ותחנות כוח, ואזורי תעשייה, ומרכזי קניות, ואתרי אשפה. תשמח, זה מעיד על צמיחה במשק.

אז אני שואל, אם יש צמיחה, למה אין כסף לחינוך ולרווחה ולרפואה ולדיור ציבורי? והכלכלנים אומרים לי: השוק החופשי יעיל יותר מהמדינה, הוא יטפל בהכול.

וכשאני שואל מי זה השוק החופשי הם עונים לי: עשרים המשפחות ששולטות על הבנקים, והתקשורת, והתעשייה, והנדל"ן, והמזון, והכסף של הפנסיות, וכל מה שהמדינה מכרה להם במבצע.

וכשאני בודק לאן הכסף של המסים שלי הולך אומרים לי: חצי מהתקציב הולך על ביטחון, פה זה לא אירופה.

אז אני שואל למה אין שלום ואומרים לי: ניסינו. אין פרטנר. הערבים מבינים רק כוח.

וכשאני רוצה להגיד שאולי גם אנחנו אשמים בסכסוך אומרים לי: שתוק.

כשאני מתלונן שמחוקקים חוקים שרומסים את חופש הביטוי אומרים לי: אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ויש לנו את הצבא הכי מוסרי בעולם. ואם לא טוב לך פה תעזוב את הארץ.

אבל אני אומר: אני לא רוצה לעזוב את הארץ. זה הבית שלי. וכשלוקחים לי את הבית אני יוצא לרחוב. כי ככה אני לא יכול להמשיך. ואני מבין שהרבה דברים צרכים להשתנות, הממשלה, הכלכלה, והחברה. וגם אני צריך להשתנות.

לא שמעתי, מה אתם אומרים?

נוף שגם מי שהפסיד מליון דולר יכול להסתכל עליו ולשכוח מהצרות שלו

החודש אני ודוריין טיילנו בליפתא, כפר ערבי נטוש ליד ירושלים. הכפר היחיד שבתיו נשארו שלמים.

בין הקירות המתפוררים קרא לנו איש שנעלה לגג ונשב איתו. עלינו. הוא מזג לנו קולה בכוס פלסטיק חד פעמית, ואני הוצאתי שקדים ותמרים. הוא הביט על כל הירוק של העמק ואמר, זה נוף שגם מי שהפסיד מליון דולר יכול להסתכל עליו ולשכוח מהצרות שלו. שאלתי אותו האם הוא הפסיד מליון דולר, והוא הביט בי מופתע, איך ידעת?

מסתבר שהבחור בדואי מכפר ליד באר שבע. הוא לקח הלואות ופתח מקום, לא הלך לו ועכשיו נשארו רק החובות. מליון דולר. הוא עזב הכול ובא לשבועיים לליפתא, להירגע ולהסתכל על הנוף, הנוף הירוק שעוזר לשכוח מהצרות. הבתים של ליפתא מאוכלסים בכל מיני דירים שכאלה, מסוממים, רינבוואיסטים, חסרי בית זמניים. פינה נידחת במרחק זריקת אבן ממרכז ירושלים, בקרוב הולכים לבנות גם שם בתים לעשירים. הוא אומר שכבר עבר שבוע, ובעוד שבוע הוא יחזור לכפר והגובים יתחילו להגיע. אני שואל אם הוא הלווה מאנשים נחמדים, והוא אומר שלא, הם לא נחמדים. אני שואל אם יש לו מאיפה לשלם להם והוא אומר שאלוהים גדול. אני מדמיין אותו יושב בבית דמוי אוהל, ועשרה בדואים לא נחמדים מחמולה אחרת נכנסים בגלביות לבנות. ומה תעשה? אני שואל. הוא לא עונה, רק מסתכל על הבתים, הסברסים והשקדיות, על נוף שגם מי שהפסיד מליון דולר יכול להסתכל עליו ולשכוח מהצרות שלו.

אסור לחזור לבית ישר אחרי בית קברות

ככה דודה שלי אומרת ומשכנעת את כל המשפחה ללכת לבית קפה אחרי ההזכרה לסבתא. עברו שש שנים מאז שסבתא שרה מתה וההזכרות הן האירוע המשפחתי העצוב הכי שמח שיש אצלנו. עומדים במעגל סביב הקבר ונזכרים ומספרים וצוחקים עד דמעות.

המוות מכניס את האנשים אצלנו למצב רוח פילוסופי. פתאום כולם חושבים על אלוהים ועל משמעות ועל כל מה שיש במקף הקטן הזה על הקבר, בין תאריך הלידה לתאריך המוות. אמא שלי מסבירה על בודהיזם ועל "נון אטצ'מנט" רעיון שאומר שלא צריך להקשר לדברים בחיים. לוקח הרבה שנים של אימונים ומדיטציה..

אני מכיר אחד כזה, קוטע אותה דוד שלי יהודה, חבר שלי מנשה כזה. הוא אפילו שיש לו כסף עזב את הכול וגר ברחוב. לא מתקלח ונראה כמו ההומלסים האלה. מסריח והכול. בחיי דפוק בשכל. פעם הוא בא לישון אצלנו, לא הסכים להתקלח ונשאר לישון בחצר על חתיכת קרטון. אף אחד לא יגיד לו מה לעשות. הוא מסתובב כל היום ואוסף בקבוקים בשביל פיקדון. פעם אחת אסף 120 בקבוקים והביא לחנות ואמר שיש שם 150. היה בלאגן ולא יכלו לספור אז שילמו לא על מאה חמישים. הוא היה כל כך מבסוט מהשלושים בקבוקים שהוא אבד עליהם. הוא מסתובב עם עגלה מלאה בזבל. אין לו כרטיס קופת חולים. מה יקרה אם הוא יחלה? בטח ימות. אבל אם תנסי לקחת לו את הזבל שלו הוא יעשה עניין.

בזמן שאנחנו מדברים המלצרית מביאה את האוכל. חביטות וסלטים ולחמים טריים וממרחים ושתיה חמה וקרה. אוכלים ומדברים על דברים אחרים. בן דוד שלי ראיין את ראש ממשלת אנגליה. אחותי בהריון. אני עובר לירושלים.

השפן הקטן שזכר- סיפור לסימונה

השפן הקטן שזכר

הרבה אנשים לא יודעים, אבל היה גם שפן קטן שזכר לסגור את הדלת. הוא היה עצוב, והוא סגר את הדלת בשביל שלא יכנסו דברים מבחוץ שיפריעו לו להיות עצוב.

אבל אז נכנסו פרפרים דרך החלון, אז הוא סגר גם את החלון.

אבל עדיין נכנס אור צבעוני דרך הזכוכית של החלון, אז הוא סגר גם את התריס והוילון וסגר עם סמרטוט שחור את החריצים הקטנים שהאור לא יכנס.

השפן הקטן ישב עצוב, לבד ובחושך. והאוויר הלך ונגמר.

ואז הוא שמע דפיקה בדלת.

נחשו מי זה היה?

הכלב שרצה להרוס את העולם

האחינים שלי עוד מעט בני ארבע. הם מאוד מתרגשים מזה ומדברים על גיל ארבע כאילו זה הגיל הכי בוגר בעולם.

לכבוד יום ההולדת אני מביא להם ספרון קטן של סיפורים שכתבתי ואספתי.

הנה אחד הסיפורים:

הכלב שרצה להרוס את העולם

שאלתם את עצמכם פעם למה כלבים קטנים נובחים יותר מכלבים גדולים? גם אני לא יודע, אבל שמעתי שהיה פעם כלב פינצר קטן כמו צעצוע שהיה נובח כל היום וכל הלילה בלי להפסיק. אתם יודעים למה הוא נבח? הפינצר הקטן נבח כי הוא רצה להרוס את העולם.

הוא היה כל כך קטן שאנשים דרכו עליו כל הזמן, וזה כל כך הרגיז אותו שהוא החליט לנבוח עד שהעולם יהרס. כשמישהו התקרב לחצר שלו הוא נבח עליו "אל תעיז להתקרב, אני אהרוס אותך, אני אקרע אותך, אנשוך אותך עד שלא ישאר ממך כלום" וכשמישהו התרחק הוא נבח עליו "תברח פחדן, ידעת שאין לך סיכוי, פעם הבאה זה יגמר אחרת". האנשים לא הבינו את כל מה שהוא אמר, מה שהאנשים שמעו זה נביחות צפצפניות, שקצת מזכירות ציוץ של ציפור.

אגדת החיים ההפכפכים

היו היתה אשה שכתבה אגדות

היא חיפשה את הלב שלה ואת השמחה

אבל פגשה רק דובים ובורות וחילים מתים.

בהתחלה האגדות שלה היו פשוטת

אבל בלילות הרוח הכתה בוילון

והחיים הלכו והסתבכו

כמו עכביש מבולבל בקורים של עצמו

אז גם האגדות שלה הלכו והסתבכו

להכעיס

לא היתה להם התחלה ולא היה להם סוף

לא היתה נסיכה ולא היה אושר ועושר

היא לא ידעה מה לעשות

היא לא ידעה

היא לא

ואז היא ידעה

היא סגרה את המחשב

ופתחה מחברת

ודיו

ונוצה

וכתבה:

"היו היו פעם, בארץ רחוקה רחוקה...."

(מוקדש לסימונה)

http://agadot.blogspot.com/?spref=fb

החיים אחרי שנגמר הסיפור

לפעמים הסיפור הגדול נגמר והחיים ממשיכים. כי זה מה שהחיים יודעים לעשות. שאלתי את עצמי מה קורה אחר כך, כשהם "חיו בעושר ואושר" את זה הסיפור לא מגלה.

חשבתי על כל זה בגולן כשטיילתי עם אבא בסופש, הגולן הוא מקום טוב למחשבות מהסוג הזה.

אפשרות ראשונה: החיים ממשיכים לחיות. פעם הייתה פה התפרצות הר געש, עכשיו בתוך הלוע הכבוי יש כרם ענבים. במוצבים הנטושים המלחמה נרגעה, עכשיו נפתחו שם בתי קפה או ניטעו מטעי תפוחים. הדרכים עוקפות את שדות המוקשים, ופרות רועות בהם. מידי פעם פרה מתפוצצת, אז מה.

אפשרות שניה:מספרים את הסיפור שוב. במעלה הר הגעש שלטים מסבירים על שכבות העפר הגעשי,מספרים על התפוצצות גדולה-סילוני גז רותח-אבני קלע שטסות לגובה קילומטר- ונחל סלע מוטח שסוחף ומפיל את צלע ההר. בפסגה ליד בית הקפה יש מדריך אוטומטי, לחץ על כפתור והוא יספר בעברית או אנגלית או גרמנית מה קרה פה פעם. או שתבוא קבוצה על אחד הלוחמים המקוריים מעמק הבכה, חוזר שוב על אותן מילים, ראינו את האבק והבנו שהסורים באים, ואז רפול אמר לקהלני בקשר- תחזיקו מעמד, עוד רגע מגיעה תגבורת, ושניהם ידעו שהוא משקר.והנסיך שהפך למלך אומר לאשתו, זוכרת את המערה הזו? פה הצלתי אותך מהדרקון, ומבט נדלק בעיניו.

אפשרות שלישית: יבוא סיפור המשך. אהבת סיפור אחד של שרלוק הולמס? קנה את הסטרנד גם בחודש הבא וקרא עוד על עלילותיו מסמרות השיער! הר הגעש נראה שקט, אבל זה רק עניין של זמן, הוא יתפרץ שוב. גם עם סוריה לא גמרנו, יכולה לפרוץ מלחמה, יכול לפרוץ שלום, הנוף המוכר הזה, המנומנם, יתעורר לסיפור המשך.

ואולי,

סיפור טוב אף פעם לא נגמר, הוא רק משנה צורה. כל מה שצריך זה להיות קורא קשוב כדי למצוא את ההמשך שלו בעולם שמסביב ובעולם שבפנים.

כמה ילדים צריך בשביל לגדל אמא אחת?

שחף קרא לי לבוא דחוף, כי השכנה שלנו מלכה מרגישה ממש לא טוב. היא בת שישים ושתים וקשה לה לשבת וכל נשימה יוצאת באנחה. היא חושבת שזה בגלל משהו שהיא אכלה, אבל לי ולשחף נדמה שיש לה סוג של התקף. אני מחזיק לה את היד ומודד לחץ דם ודופק ושחף מביא מים. היא לא רוצה שנזמין אמבולנס, זה עולה יותר מידי כסף. כולם עזבו אותי, היא אומרת, אפילו בעלי קם והלך. הוא רק הלך לעבודה, אני מרגיע, ועוד מעט תגיע נכדה ותיקח אותך לקופת חולים. לא נעים לה להתקשר לילדים שלה, היא לא רוצה להטריח אותם. אמא אחת יכולה לגדל עשר ילדים, אבל עשר ילדים לא יכולים לגדל אפילו אמא אחת.

מגיע עוד שכן מבוגר, רפאל, ומלכה לאט לאט מרגישה יותר טוב. היא מתחילה לספר לנו על מאיפה הגיעו יהודי בוכרה ועל זה שבוכרית זה בעצם פרסית. כל הגברים במשפחה שלה מתו בצבא האדום במלחמה השניה. רק אבא שלה חזר. עם עין מזכוכית. כשהוא היה מסתכל לכיוון אחד העין מהזכוכית הסתכלה לכיוון אחר, וכשהוא הוציא את העין הילדים היו ומשחקים איתה, מנסים לראות איתה ולא מצליחים. אני ושחף יושבים ומקשבים, הדיבור עושה למלכה טוב, גם הנשימה נרגעת. אולי בגלל שאנחנו מקשיבים גם רפאל מתחיל לספר על עצמו. הוא יודע עברית רק קצת, אז מלכה עוזרת ומתרגמת מרוסית כשצריך. לרפאל היו שני התקפי לב, פעמים הוא מת וחזר לחיים. ראה מנהרה לבנה ואז מנהרה שחורה ושם גוף לבן עצום בלי ראש. לגוף היו ידים לבנות גדולות, כל כף יד בגודל שתי כפות ידיים. והיד הגדולה לחצה על כפתור והוא מיד חזר אחורה דרך המנהרה השחורה והלבנה והתעורר. זה בגלל הבת שלו שהיה לו את התקף לב. היא היתה בת ארבע עשרה והלכה למסיבת יום הולדת והוא אמר לה לחזור הביתה עד עשר בלילה. היא לא באה והוא חיכה וחיכה. בסוף היא חזרה באחת וחצי, והוא כל כך דאג וכעס שלא נתן לה להכנס. אחרי זה היא לא חזרה יומים והוא קיבל התקף לב. אבא ואמא הוא מסביר לי, זה יותר חשוב מאלוהים. אמא מגדלת אותך בתוך הבטן, אבא דואג ומאכיל, ואלוהים מה עושה? בגלל זה קודם אבא ואמא רק אחר כך אלוהים. יש גלגל בעולם, מה שאתה עושה להורים שלך, הילדים שלך יעשו לך, אתה לא מאמין? ואז הוא מספר לנו סיפור, שנאמין. את הסיפור על האיש עם האבא הנכה.

וזה הסיפור,

איש אחד ברוסיה התחתן ונולד לו תינוק, אבל אשתו מתה בלידה. הוא לא התחתן מחדש וגידל את הבן לבד. כשהילד היה בן עשרים הוא עבר תאונה קשה והאבא שמע על זה והיה לו התקף לב והלכו לו שתי הרגלים. הבן החלים מהתאונה, אבל האבא נשאר נכה וגר עם הילד. אחר כך הילד התחתן, ככה זה בחיים, והם גרו שלושה, הבן האשה והאבא. נהיה לה צפוף, לאשה. היא אמרה לו, לבעלה, מה זה אבא שלך כל היום יושב בכסא של גלגלים, יושב אוכל ולא עושה כלום. בשביל מה צריך אותו? קח אותו לים ותזרוק אותו מהמזח. והבן הסכים. לקח את אבא שלו לים וטייל איתו על המזח והתקרב לקצה וכמעט גלגל אותו לתוך הקצף הלבן של הגלים. ברגע שלפני האבא אמר לבן, בבקשה אל תזרוק אותי פה אלא במקום אחר במורד החוף. בגלל שזאת בדיוק אותה נקודה איפה שאני לפני שלושים שנה זרקתי את אבא שלי שהיה גם כן נכה. לא איכפת לי למות , רק שלא תזרוק אותי באותה נקודה שאני זרקתי אותו.

הבן הבין, והחזיר את האבא הביתה ואמר לאשתו, זה אבא שלי והוא גר איתנו. מוצא חן בעינייך, יופי. לא מוצא חן, את יכולה ללכת.

אל מליכ סאר מג'נון (המלך נהיה מג'נון)

שני ערבים עברו והסתכלו מוזר על קרין ועלי. האמת, היו להם סיבות טובות להסתכל עלינו מוזר. ישבנו על שטיח כחול באמצע הטיילת של יפו, ולפנינו שלט "סיפורים" עשוי מקרטון של ירקות. כל מי שעבר הסתכל עלינו מוזר. הזמנו אותם לשבת לשמוע סיפור, והם ענו בערבית שאין להם זמן. ואז קרין שאלה אם הם רוצים לשמוע סיפור בערבית. לא ברור מאיפה היה לה האומץ, אנחנו בקושי יודעים ערבית, אבל יש סיפור אחד שהיא למדה בעל פה.

הם חצי התישבו, והיא סיפרה להם את הסיפור "המלך נהיה מג'נון". אולי בזכות הסיפור משהו אצלם נפתח, הם התחילו לדבר עברית. הראשון סיפר על מלאך המוות והנביא מוחמד והאיש שניסה לברוח מהמוות לבגדד, והשני תיקן שזה לא קרה ככה, זה היה המלך שלמה ולא מוחמד. מסתבר שהוא מהגליל. יש לו שתי נשים והוא ישן לילה עם זאת ולילה עם זאת. סבא רבה רבה שלו היה נסיך הגליל, ובמשפחה מספרים בגאוה שהשליט האגדי שבנה את חומות עכו, אלג'זר (המרצח) בכבודו ובעצמו, תלה את הסבא מהחומות.

נפרדנו כמו חברים. אולי גם סיפור אחר היה פותח אותם, אבל הסיפור על המלך שנהיה מג'נון הולך ככה:

בארץ רחוקה היה מלך חכם שכל האנשים אהבו, רק מכשפה אחת שנאה אותו. מה עשתה? הלכה לבאר היחידה בממלכה ושמה בה רעל שמשגע את מי ששותה. כל האנשים בממלכה שתו והשתגעו, רק המלך החכם, שהיה לו מאגר מים פרטי, לא שתה מהבאר ולא השתגע. כשהוא יצא למרפסת ודיבר אל העם, ניסה להזהיר אותם מהסכנה שבמים, הם לא הבינו אף מילה. המלך נהיה מג'נון, אמרו אחד לשני, המלך נהיה מג'נון. המלך החכם ישב וחשב מה יעשה. חשב והחליט. בצעד כבד הלך לבאר המורעלת ושתה מהמים. כשיצא למרפסת לדבר אל העם הם שוב הבינו אותו. יחי המלך, אמרו אחד לשני, המלך חזר להיות חכם.

מים רבים לא יכבו את האהבה

אתה אף פעם לא יודע מאיפה יבוא הסיפור הבא. היום הוא הגיע בגלל שהסתכלתי על סנטר. נסעתי בקו 17 ועלה איש עם סנטר בולט כמו מקור, היה לו רזון של הזנחה עצמית ארוכה, ועיניים בורקות. כנראה שבהיתי לו טיפה יותר מידי בסנטר, כי הוא ניגש אלי ואמר, אברהם נבחן בעשרה מבחנים ועבר את כולם. אחד מהם היה עקדת יצחק. חיכיתי שהוא יבקש כסף, אבל הוא התישב מהצד השני של המעבר וסיפר לי על אברהם, ושרה העקרה, ועל מכירת הבכורה של עשיו ליעקב. "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" הוא ציטט וניסה להבין, איך? איך הנזיד עדשים היה כל כך אדום? הוא ניסה להכין בעצמו נזיד מעדשים אדומות והוסיף הרבה פפריקה. לא יצא לו כל כך אדום.

ואז הוא אמר שכבר כמה ימים לא אכל. שאלתי למה והוא ענה שהוא לא צריך, הוא חי מהאהבה לתורת ישראל. הראה לי את הלשון שלו, היא הייתה סדוקה כמו בוץ יבש. הוא אוכל רק פעמים בשבוע בשני וחמישי, כמוציאים ספר תורה.סבא שלו היה רב מפורסם. אמרתי לו שחשוב שהוא יאכל כל יום, שהגוף צריך את זה. ואז הוא נזכר באיחור שהוא צריך לרדת, עמד בדלת ועיכב את האוטובוס בשביל להגיד לי עוד דבר אחד. אולי בתשובה למה שאמרתי לו,

הוא אמר,

"מים רבים לא יכבו את האהבה ונהרות לא ישטפוה, אם יתן איש כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו."

לפעמים המציאות מנסה לחקות את הדמיון

הרבה פעמים סיפורים שאני ממציא מתגשמים. זה בטח קורה לכל מספרי הסיפורים. למשל, כבר שנתיים אני כותב ספר בלשי, ובספר הזה הבלש מגיע בחקירה שלו למעגל של מספרי סיפורים באמצע נחל בגולן. כשכתבתי את זה עדיין לא הייתי מספר סיפורים, לא ידעתי שיש מעגלי סיפורים. המצאתי. ואחר כך כשהתחלתי לספר יצאתי לחפש מעגל כמו בספר.

לא להאמין, מצאתי משהו דומה.

זה היה מעגל מספרי סיפורים של "שומרי הגן". הם התכנסו ביער סביב מדורה פעם בחודש, בירח המלא. אנשים טובים, אוהבים טבע, חוזרים למיומנויות הבסיסיות: להדליק אש משני מקלות, ללקט מזון מצמחי בר. בשבילם לספר סיפורים היה אותו דבר כמו ללקט מזון, יכולת שצריך כדי לחיות בטבע. כמעט שנה באתי למעגל שלהם במערה ליד אלונים, הקשבתי וסיפרתי ולמדתי הרבה.

נדמה לי שהגיע הזמן שיהיה מעגל כזה גם בתל אביב, מעניין אם הוא יהיה כמו בספר שאני כותב.

מעגל הסיפורים בקרית שלום, שבת ה 31 ליולי, 20:00, הגינה הקהילתית ברחוב הקשת 2.

ללמוד לדבר

ספר לי סיפור, אמרה לי מספרת סיפורים ידועה לא מזמן, אבל מה שהיא באמת אמרה זה, בוא נראה מה אתה שווה. נסענו בחלונות פתוחים בצהרים וכל הקיץ הצפוף של דרום תל אביב נכנס לנו פנימה. מצפצף ומזיע. אולי אחר כך, אמרתי, והתנצלתי שאני אוהב לספר כשיש שקט, עם כוס תה ביד, או סביב מדורה. מספר סיפורים אמיתי, היא אמרה, מספר סיפורים כל הזמן. היא המשיכה וסיפרה על עצמה, ואני חשבתי שזה בדיוק להפך. מספר סיפורים יודע מתי הרגע הנכון לדבר, ושאר הזמן הוא מקשיב. אולי יבוא איזה ספור טוב.

וזה הזכיר לי את הסיפור הסיני על הדג השתקן,

כי יומיים לפני כן, ביום ההולדת שלי הלכתי להופעה בירושלים, וברחוב ליד היו כמה ארגזים עם ספרים ישנים. חיטטתי ולא מצאתי כלום. באמצע ההופעה יצאתי החוצה וחזרתי לארגזים. לא יודע למה. בין הערמות התחבא ספר שעל הדף הראשון שלו היתה מדבקה עם לבבות, וכתוב אמיר. חשבתי, אמיר זה השם שלי. זה היה ספר אגדות סיני ישן "חמשת האחים לי" מסופרים על ידי מריה גורסקא.

ובספר היה כתוב על הדג השתקן,

וזה הסיפור,

בים שלחופי מדינת פאו היה דג שתקן, שפתח את הפה רק בשביל לאכול ולפהק. הוא היה בטוח שיש לו הרבה מה להגיד, אבל הוא בוחר לשתוק. יום אחד הוא פגש דגיגה יפה, שוחה בקלילות בזרמים החזקים, ורצה לספר לה הכל. על האלמוגים הצבעוניים, ועל הקפיצות של הדולפינים והצלילות של הציפורים.

אבל כשהוא פתח את הפה, יצאו לו רק בועות.

לצאת לדרך

בסוכות החלטתי לעשות פסטיבל מספר סיפורים נודד. לא הבנתי מה אומרת ההחלטה הזו, חוץ מזה שאני צריך לנדוד ולספר סיפורים. ליתר בטחון ישבתי להכין רשימה. 1 שטיח, שיהיה לאנשים איפה לשבת, ו 1 שלט שכתוב עליו סיפורים. שם נתקעתי. ניסיתי להבין מה עוד דרוש, ונזכרתי שבשביל לספר סיפורים לא צריך הרבה. לא טכנולוגיה, ציוד כבד, תפאורה או מגברים. לא צריך כמעט כלום. אולי זה מה שהופך את זה לכל כך יפה בעיני, יש בזה משהו טהור, פשוט, טבעי. כולם עושים את זה,ילדים קטנים ברגע שרק לומדים לדבר וזקנים ששוכחים את השם של הנכדים. אנחנו, בני האדם, יצור מספר.

בכל זאת חשתי שחסר משהו ברשימה. אז עשיתי סימולציה. עצמתי עינים ודמיינתי את עצמי ברחוב חכמי ישראל, בשכונת שפירא, יושב על השטיח שלי עם השלט 'סיפורים'. אף אחד לא עוצר, והנה אשה מבוגרת, היא יכולה להיות הסבתא שלי. אני מספר לה סיפור עממי שאני אוהב, והיא בתמורה מספרת לי על הילדות שלה בבגדד, ועל שלמה המלך והעין שלא יודעת שובע. אני פותח עיניים, ומוסיף לרשימה שני דברים: סיפור טוב, ואנשים טובים.

עכשיו אני מוכן לצאת לדרך.

עץבעיר, עסק חברתי לאקולוגיה עירונית, ביאליק 25 דירה 8 תל אביב, 03-525-4196