האקולוגיה של הנפש – מושג שגור בפי הפרסומאי קאלה לאסן, בעל סוכנות הפרסום הקנדית "פאוורשיפט" והמגזין החתרני "אד-באסטרס", שבא לתאר את הקשר שבין המימד הנפשי של האדם למרחב הפיזי, היינו לסביבה הקרובה (והרחוקה) שלו. הטענה שלו היא שכל מעשה שנעשה במרחב משפיע השפעה כלשהי על האדם שהיא בראש ובראשונה השפעה נפשית וקוגניטיבית. בפשטות, ניתן לומר שכל מה שקורה סביבנו ובסביבתנו משפיע עלינו, אך לא כמו שעשן פליטה של אוטובוס שעובר לידנו גורם לנו להיחנק, אלא השפעה על זווית הראייה המחשבתית-נפשית שלנו. דוגמה טובה וגם הפשוטה ביותר היא פרסום – כל שלט באיילון, כל באנר באתר, כל עמוד בעיתון וכל רבע שעה (בערך) בטלוויזיה משנים לנו משהו בדרך שבה אנו חושבים, מרגישים ופועלים – במקום ללכת לאכול, נלך למקדונלד'ס, למשל, וכל האוכל שנרצה יהיה סדרתי, מהיר וממותג. העניין הזה, לא בשם שלאסן ואני מכנים אותו, הוא הא"ב של הפרסום ונלמד כטכניקה בכל בית ספר לפרסום ותקשורת. לאסן קורא להשתמש באותה הטכניקה הפרסומית כנגדה, במקרה הזה. מעבר לכך, אני (וגם הוא) תומך ולוקח את המושג לפירוש דברים אחרים נוספים, שעליהם אכתוב כאן עוד בהמשך.

לפני כמה ימים, חזרנו מרעננה והורדנו את סבתי ברחוב ריינס (בהרצליה) ושמנו לב ששני בתים אחרי ביתה, 'מגלחים' את שני עצי הפיקוס הגדולים שהצלו על הבית. אוקיי, אמרתי, הכנות לחורף, הכל כרגיל. יום לאחר מכן, הלכתי לעיר ברגל דרך שם, ולא אוכל לומר שחשכו עיני. העצים נכרתו כליל, וכעת תפסה את מקומם שמש צהריים חזקה ומסנוורת.

הם התווספו לעץ גדול נוסף, צעיר יותר, שנכרת בצידו השני של הרחוב לפני כחודש, וכעת הרחוב מואר, כאילו ריק, ומצויר בנוף של בניינים קטנים ומכוערים מצידו האחד ושיכוני 'רכבת' מצידו השני. שלושת העצים היו לפחות בני 40 שנה, כך אמרה לי אמי – הם היו שם כאשר הוריי וסבתי עברו לכאן מרמת גן באותו הזמן. לפי העובי שלהם, הם לדעתי היו הרבה יותר מבוגרים. בילדות שלי, ההליכה מבית הספר הסמוך לאכול צהריים בבית סבתי ומשם הביתה הייתה מלווה בצל שהטילו העצים הללו (ועוד כמה שנעלמו לפני כמה שנים, אך הוחלפו באחרים). בבגרותי, ההליכה לסיבובים בעיר הייתה כך גם כן וכללה גם סינוני קללות על פירות הסרק שהפילו העצים ודמו לקקי של הכלבים שבעליהם לא טרחו לאסוף, שליכלכו את הסנדלים והנעליים כל פעם.

אני גר בקומה שלישית וכשהייתי ילד קטן, היה בקדמת הבית עץ קטן ונחמד שהצל כל פעם על המשחקים בדשא, סוכך על ה"על האש" שהיינו עושים בשותף עם השכנים או עם חברים בימי שבת ופיזר צבע ירוק בכל שאר הזמן. יום אחד כשהסתכלתי בחלון, הגיע גנן וכרת את העץ, ענף ענף. אברם, איש ועד הבית, בא וזעם עליו וצעק שבכלל התכוון שיכרות את העץ העצום שבגינה האחורית. יום לאחר מכן, גם הוא לא היה שם.

יוצא מכך, שילדות שלי, הבגרות שלי, העצבות, האכזבה, השמחה, פירות הסרק, הצבע הירוק והזיכרון שלי, נעלמו ביחד עם הצל של העצים שנכרתו. נשארתי עם שמש מסנוורת, אדישות, מדרכות אפורות, אדמה ותודעה חרוכה. זוהי האקולוגיה של הנפש.

לא מזמן קראתי בעיתון על עץ פיקוס הודי נדיר, בן כמעט 100, שגדל בשטח מרפאה קטנה של "כללית" בעיר. עץ שגדל לגובה נמוך, לא יותר משני מטרים, אך גדל לרוחב והטיל צל אדיר ושורשים לכל כיוון, ושימש למשחקי המחבואים של הילדים בשכונה. הילדים גדלו, ולא מזמן מכרה קופת החולים את השטח והמרפאה נהרסה. העץ, כך נאמר, עומד לסיים את הקדנציה שלו – רוצים לבנות שם בניין.

תגובות

לא בדיוק פֵרות סרק: אני מַכיר כמה אנשים, וַאני ביניהם, שאוכלים מהם בַהנאה רבה.
בתל אביב יש מרכז שליטה של אגף שפ"ע בטלפון 5217108, וניתן לפנות לשם במקרי חירום של כריתת עץ, שעוד יש תקווה לעצור אותה. גורם מקביל אמור להיות בכל עירייה או מועצה.

-- אלון אלירן, 06/09/09