ביום ראשון פתחתי את המקרר שלי, ומתוכו הביטה בי ערמה של קופסאות פלסטיק, אחת על גבי השנייה. יום קודם, בנות המשפחה היעילות ארזו בהן את האוכל שנשאר מהמסה שהכנתי למיפגש השמח של המשפחה שלי - 25 אנשים אהובים, שיש להם מה זה תיאבון בריא.

לכבודם פתחתי באמוק של שלושה ימי בישול ואפייה: מאכלים בשריים, מטוגנים, בצקים, מבושלים עתירי קלוריות. שלא יחסר. שיאהבו. שיהיה טעים. והיה טעים. היה כיף גדול.

אבל מובן שנשאר המון אוכל, זה שיושב עכשו במקרר שלי. אצל פולניות כמוני, אם לא נשאר אוכל, סימן שלא היה מספיק, ואז זה די מבייש.

כאילו הכל בסדר: היה מספיק, די והותר. אבל למה אני מרגישה כל כך גרוע? אולי מפני שאני לא רגילה כבר לסוג כזה של אוכל ובישול? אולי מפני שלאחרונה נחשפתי לאופציה טובה הרבה יותר?

אני מביטה בצער בקופסאות האלה. הרוב יגיע לקומפוסט. איזה מזל שיש קומפוסט, לפחות משהו טוב יצא מזה בסוף. וכאן מתבקש לומר - למה לקומפוסט? תאכלי . את הרי הכנת הכל, בהרבה אהבה, ואת יודעת שזה ממש טעים. תאכלי.

אז זהו. שלא. אני השתניתי. היום אני יודעת שזה לא מה שנכון לי לאכול: יותר מדי פחמימות, יותר מדי בשר, שומן מחמאה ומן החי. אוכל כבד, מטוגן, הרבה קמח ביצים וסוכר - כל אלה כבר לא מתאימים לי. בגלל זה אני לא מרגישה בנוח שהקופסאות האלה התנחלו לי כאן.

אני רוצה שהמקרר שלי יהיה שוב מאוורר ו"ירוק" - עלים ירוקים, נבטוטים, אבוקדו, תמרים, כמה ביצי חופש והרבה טחינה. מה שמתאים לי לאכול זה אוכל קל, כמעט לא מבושל, שישאיר אותי רעננה וקלילה.

לא תמיד הייתי כזאת. המון שנים הייתי פריקית של אוכל ובישולים. ספרי בישול היו הרומנים המרתקים ביותר שלי. עקבתי בשקיקה אחר תוכניות הבישול בטלביזיה עוד לפני שהפכו טרנדיות כמו היום.. ובשלתי מטעמים , לשמחת בניי וכל האוכלים על שולחני.

ועכשיו?

החברים שלי חושבים שאני הולכת ומתחרפנת. בשנה האחרונה אני מדברת על דברים מוזרים כמו גוג'י ברי וצ'ייה, פותחת את היום בשייק ירוק (איפה הקפה?), מבשלת ממש מעט, בעיקר בחורף, ומתחלחלת מה"לבנים" - קמח, סוכר, אורז, חלב.

לא , לא התחרפנתי, חברים. אני מרגישה מצוין. למרות שאני סבתא וכבר בת 60+, אני מלאת אנרגיות, אין לי אף לא אחד מתחלואי הגיל (לחץ דם גבוה, כולסטרול, סוכר וכו') אני די נורמלית, אבל,ללא ספק, שונה מרוב בני גילי.

השינוי חל אצלי בשנים האחרונות. לא בבת אחת, לאט לאט, זה תהליך. אני עוד לא סיימתי אותו, ואולי, בעצם, אין ממש סיום. שינוי זה שינוי, אם מפסיקים להשתנות - מתקבעים מחדש.

אני לומדת, מנסה כיוונים חדשים, מקשיבה לגוף שלי ולרצונות שלי. ואני מאושרת.

בימים אלו, ובגילי, זה די הרבה, לא?