| נושאים בענף |
26/08/11
מפטרופיליה לפטרוזיליה
|
|
|
מאמר מאת גנן עץבעיר, אלון אלירן.
נפט הוא חומר טבעי. כמובן, הנפט, המשמש לַהֲפקת אנרגיה וְלַתעשייה, עובר זיקוק תעשייתי.
אינני רואה בטכנולוגיה ביטוי של מעבר גבולות ע"י האדם אל מעבר למה שנועד לו באופן "טבעי". להיפך, אך טבעי לו לאדם מעצם טבעו החוקר ולומד, שיגלה את הנפט, את החשמל וכיוב' במוקדם או בִמאוחר. מה שחסר הוא ריסון עצמי, איזון וגיוון. יש היגיון בתרבות הנפט, הפטרופיליה*: משאב קיים, שזול להפיק אותו יחסית לאנרגיה, שהוא מספק. בִכלל, לגבי הנפט, לא ידוע לי על נזק, שנגרם מעצם גריעת החומר הזה מסביבתו, אך אין בכך הוכחה.
הנזק נגרם לרוב מדליפות במהלך השאיבה והשינוע וכמובן, מזיהום האוויר וגזי החממה בעת השריפה. מסתבר, שהחומר הזה לא נועד לצאת ממעבה האדמה, ואם מתעקשים להוציאו, נדרשת זהירות מופלגת. מהבחינה הזוֹ, הנפט מזכיר את האנרגיה הגרעינית ואת השאלה, מה הסיכון, שאנו מוכנים אליו, כדי ליהָנות מהמשאב?
האם מוסרי להפיק את כל הנפט תוך מאתיים שנה מבלי להשאיר ממנוּ לדורות הבאים. בשונה מהמקרה של מים, למשל, שהם משאב מתחדש, אך מוגבל בכמותו בכל רגע נתון, הנפט הוא משאב בלתי-מתחדש ולא יספיק ממילָא לנצח, אז מדוע לא לנצלו עד תום, וּלהניח, שהדורות הבאים ימצאו דרך אחרת להסתדר? כמו-כן, בעוד שמחסור במים, ולו גם זמני, מַזּיק למערכות הטבעיות, גזילת הנפט ממעבה האדמה אינה מַזּיקה, למיטב ידיעתנו.
מהבחינה הזוֹ התנהלו הדברים על מי מנוחות עד לאחרונה, אך כעת אנו יודעים, ששיא תפוקת הנפט כבר כאן, תפוקת הנפט יורדת, וַאֲנחנו ה"דורות הבאים", שמוטל "עליהם" למצוא פתְרון חלופי. גם אם אנו טוענים, שאין פְסול בניצול משאב הנפט עד תום, הטַעֲנה היא, שהיה עלינו להיערך מבעוד מועד לִמציאת חלופות. מה עושים? מתדלקים במידע.
למעשה, כמות הנפט מוגבלת אמנם, אך האם לא ניתן למחזר אותה לנצח? וּבכן, את הדלקים הנשרפים והופכים לגזים, לא ניתן למחזר, אך את הפלסטיק, המיוצר מנפט, בהחלט כן. העניין הוא, שמחזור פלסטיק עולה לנו בעצמו באנרגיה רבה, וּבהתאם לחוק השני של התרמודינמיקה, נאבד בכל מַחזוֹר אנרגיה. אילו הפקנו את האנרגיה ממקורות מתחדשים בלבד (כגון שמש, רוח, גלים וכיוב'), והשתמשנו בנפט רק לייצור פלסטיק, אולי היה מִחזוּרו כדאי. כמו-כן, ככל שנייצר מהפלסטיק מוצרים מאריכי ימים יותר, יהיה פחות צורך בהשקעת אנרגיה במִחזוּר. לדוגמא, כוס רב-פַעֲמית מפלסטיק מספקת תועלת ארוכת טווח, אך כוס פלסטיק חד-פַעֲמית, גם אילו מחזרנו אותה, מצריכה אנרגיה רבה וּמספקת תועלת לִזמן קצר בלבד. תקווה מסוימת להתמודדות עם מחזור הפלסטיק מסתמנת מכיוון בלתי-צפוי: פטריות!
עם הפלסטיק יש לנו יַחֲסי אהבה-שנאה: מצד אחד, איננוּ מסתדרים בלעדיו, וּמצד שני, הוא מלה נרדפת לדבר שטחי, פשטני, רדוד, מעושה וכיוב' ונחשב לחומר ירוד מבחינה עיצובית. אמנם ניתן לייצר פלסטיק ברמת גימור גבוהה, אך כלים חד-פַעֲמיים, למשל, נדרשים לרוב להיות זולים, וכך יוצא, שאנשים שותים ואוכלים בכלים עלובים למראה וּלמגע במקום לכבד את עצמם בכלים נאים. להבדיל מ"פשטות מרצון", שאנו מעודדים, יש כאן "עליבות מחוסר רצון"...
פלסטיק אינו חומר טבעי, כי אם תוצר של תהליכים תעשייתיים. כעיקרון, יש היגיון בשימוש בָחֳמרים מלאכותיים, כפי שמַצּיע חזון "מֵעריסה לַעֲריסה". אלא, שכפי שממחיש הסרט "מכורים לפלסטיק", הפלסטיק עושה רע מאוד לִבריאות הסביבה הטבעית, וַאֲנחנו בתוכה: עֲקֵבות של פלסטיק נמצאים כמעט בכל מקום, כולל בגופנו! על כך נוספים זיהום האוויר וגזי החממה, הנפלטים, כתוצאה משריפת נפט ותוצריו וכן נזקי הפלסטיק, המסיים את שימושו והופך לִפסולת בלתי ממוחזרת וּבלתי מתכלה.
אם-כן, נשאלת השאלה, האם אנו רוצים חומרים מעין אלה בִסביבתנו בִכלל? האם לא מוטב היה לוותר על שימוש במשאב זה מלכתחילה. או אז היינו נדרשים למצוא פתְרון חלופי, שהיה גם בר-קְיָימא. בעצם, השאלה המעניינת בִמיוחד היא, הכיצד אנו חסרי אמונה בִיכולתנו לקיים את עצמנו מבלי לכרות את הֶענף, שאנו יושבים עליו? בכך מייצגת הפטרופיליה את התפישה של החברה התעשייתית כולה: מילוי "צרכים", אמתיים או מדומים, מבלי התייחסות להשלכות.
בעוד שפלסטיק, המשמש לִיצירת מבנים, מכשירים וכיוב' מסכן אותנו פחות (אם כי, אף הוא פולט אדים רעילים בִתנאים מסוימים, כגון בעת התחממות או שריפה), הרי שתוצרי נפט נמצאים בִסביבתנו באינספור צורות אחרות, כגון דשנים וחומרי הדברה, דבקים, חומרים מעכבי בעירה וּמחטאים למיניהם וְעוד וָעוד.
אז האם ניתן ורצוי להימנע מפלסטיק ברמה האישית? ההקשר העיקרי, שהיינו רוצים להימנע בו ממגע עם פלסטיק הוא מזון. אמנם יש סוגי פלסטיק, המותאמים לשימוש למזון, אך מדובר במוצרים, העומדים ברמות של תקנים, ולאו-דווקא נקיים לחלוטין מהפרשת רעלים אל המזון. בעוד שבחימום מזון קל להחליף את הפלסטיק בִזכוכית או נירוסטה וכיוב', הרי שבאחסון מזון וטלטולו ממקום למקום גם אני ורוב חבריי איננו מסתדרים עדיין בלי קופסְאות פלסטיק, אם כי מעדיפים בחלק מהמקרים לאחסן בִזכוכית או בשקיות בד. גם שקיות ניילון, משומשות אמנם, נמצאות עדיין בשימוש אצלנו לאחסון מזון יבש בעיקר, אך, כאמור, במקרר נעדיף תמיד שקיות בד. בִפרט יש חשש בַאֲשר לִתגובת הפלסטיק להקפאה.
דווקא לִנשיאת מים התרגלנו להשתמש בבקבוקים וצנצנות מזכוכית למרות תוספת המשקל והחשש משבירה, שלִפעמים גם מתממש... זה מתבטא בטעם המים, משמע יש לפלסטיק השפעה, בִפרט כשמסתובבים בחום.
מסקנה: אין זה מן הנמנע לאחסן וּלטלטל גם מזון בקופסאות מזכוכית, ויש לשקול זאת (תרתי משמע).
תוצרי נפט מצויים גם בתעשיית המזון כָחֳמרים משמרים וצבעי מאכל.
גם בהקשר של תכשירים לשימוש חיצוני על העור חשוב להימנע מתוצרי הפלסטיק, ואלה מצויים בִמְשָחות, דיאודורנטים, משחות שיניים וְעוד וָעוד, וּמתאפיינים בשמות ארוכים וּמפחידים בִרשימת הרכיבים. בִכלל, רשימת רכיבים ארוכה היא אות אזהרה לא לגעת במוצר זה. מצב זה אינו קיים, כשאנו מכינים בעצמנו את התכשירים או קונים אותם מאדם מוּכָר ואמין, המייצר אותם בעצמו.
כמובן, חשוב להימנע במידת האפשר מקניית מוצרים חדשים מפלסטיק.
ואיך קשורה הפטרוזיליה? פשוט מאוד: גידול עצמי של פטרוזיליה חוסך את שינועהּ (נפט) וַאֲריזתהּ (פלסטיק), וזוֹ רק דוגמה.
אי-אפשר כבר לאהוב בלי פלסטיק
פלסטיק מייצרים מנפט
והנפט נגמר
כן, כן, הנפט נגמר
סוף עונת החפוזים
כולנו פיצה ארוזים
כולם בלי פיצה לא זזים
ב-4x4
האדם כבר לא זז כמעט בִכלל
אוי חבל
הפסקת חשמל
הלילה לא נוּכל
לישון, וגם לא להשתגע.
*פטרופיליה, בתַרגום מילולי: אהבת הנפט.
אלון
תגובות
מתדלקים במידע זה אינטרנפט.
כתבתי "לגבי הנפט, לא ידוע לי על נזק, שנגרם מעצם גריעת החומר הזה מסביבתו", והנה, מחקר חדש (שהועבר לעיוני טרם פרסום) טוען כי עקב כריית הנפט נפלט ממעבה האדמה לאטמוספירה חום כלוא, וזוֹ הסיבה העיקרית להתחממות האקלים!