| נושאים בענף |
19/09/08
טיול נהדר בגליל המערבי
המרכז המה אדם. קשישים שיחקו שח מט ודיברו בקול רם ברוסית, שני תלמידים מהישיבה העירונית עמדו בדוכן להנחת תפילין, ואנחנו עם מנה פלאפל מעל המפה. נחצה את העיר ונרד לנחל דרך הכביש שמוביל לחנת השאיבה, נלך לאורכו עד מבצר המונפורט. לפנות ערב נעלה על גדתו הצפונית ונישן למעלה ביער, מים נמלא בחניון או בקיבוץ (נחל כזיב ונחל בצת מקבילים אחד לשני ומופרדים ברכס מיוער). למחרת נרד דרך נחל שרך לנחל בצת ונלך לאורכו עד קיבוץ יערה. משם נגיע לעכו, להינות ממטעמי הרמדאן. מילאנו מים בבקבוקים ויצאנו.
קל להתמצא במעלות, ומצאנו את דרכנו במהרה. בדרך ליציאה מהעיר עברנו ליד שכונותיה החדשות, שנבנו בסגנון פרוורי. בין השכונות מחבר כביש דו מסלולי חדש, משופע חניות משני צידיו, מוקף במדרכות רחבות ובגינון עירוני. רוחבו הכולל כשלושים מטר. הוא נוגס בגבעה מצדו האחד, ויוצר מצוק מצדו השני. החניות ריקות כולן, וכמוהן המדרכות. הגינון העירוני החליף את הצמחיה הטבעית. האם לא ניתן היה לוותר על החניות ולהסתפק במדרכה בינונית בצידו האחד של הכביש? ולמה עדיף הגינון על הצמחיה הטבעית? השכונה בנויה מבתים פרטיים המרוחקים אחד מהשני, צופים על נוף שאין שני לו בארץ. המתלולים המיוערים האלה אכן עוצרי נשימה. למרות שהשכונה משופעת, הבתים בנויים כבתי מישור, ויושבים לשם כך על מדרגה בגובה של כמה מטרים. אדם או חיה שירצו להיכנס מהיער אל העיר לא יוכלו - העיר מבוצרת בחומות ענקיות ורצופות. כדי לגור כאן צריך רכב - השכונה מרוחקת ממרכז העיר, ופרוסה על שטח רחב. לצורך כך גם נבנה הכביש הרחב והמהיר. בקצה השכונה, על גבול היער, נבנה מרכז כנסים ואירועים. 500 מקומות. מאיפה יבואו 500 האנשים שימלאו שוב ושוב את האולם הזה כדי שהוא יחזיק כלכלית? לא ברור.
כך או כך, זה עוד ניצחון, אחד מיני רבים, למכוניות על פני הולכי הרגל. ייהוד הגליל, פרוייקט פוליטי, שוב גובה את מחירו. ככה זה נראה כשאנשים לא גרים במקום המפרנס אותם. הם הרי לא חקלאים, סתם רצו בית מפואר. יש כאן בעיות מובנות, והאצבע מופנית לממשלה. מכאן זה מתחיל להידרדר - "מגלים" שלאנשים אין ממה להתפרנס, אז מגלחים עוד גבעה ובונים מרכז תעשייה. "מגלים" שאין תרבות (והרי תרבות, שאינה מופעים נודדים, התקיימה מאז ומעולם רק במרכזי ערים גדולות), אז פולשים עוד לתוך היער ובונים מרכז תרבות מבטון, רק כדי שהוא ייזנח ויינטש כעבור כמה שנים, כמו שקרה ללא מעט מרכזים וקניונים בשנים האחרונות. העיקר שהממשלה תוכל לומר שהיא עושה משהו למען הצפון. מקימים מקום שלא מסוגל לקיים את עצמו, כדי שלא יהיה רוב ערבי, ואת המחיר משלמת הסביבה.
בכל אופן, ירדנו בדרך המתפתלת אל הנחל, שם מי שבא ברכב יכול לחנות. מיד נתקלנו בתחנת השאיבה, שמחלקת את מי מעיינות שפעם הזינו את הנחל בין היישובים שלמעלה לבין הסביבה. לשמחתנו, מישהו היה עם יד קלה על השיבר והנחל זכה לקילוח מכובד. לאורך הנחל פזורים שרידי טחנות קמח גדולות רבות, שהשתמרו כמעט בשלמותן. למזלנו רוב המטיילים לא הרחיקו מהמכונית, ובכל מקרה הלכו רק על דרך העפר שמעל אפיק הנחל. כך יכולנו לרחוץ בשקט בבריכות גן-העדן שמרכיבות את הנחל הזה, שבמימיהן הצלולים שוחים דגים המנקים אותך מתלאות הדרך, ועליהן מצלים עצי תאנה ודולב מזרחי ענקיים. ואף אחד לא רואה אותך.
חזרנו לשביל העפר, שהתחלף במשעול צר יותר, עד שחנינו ליד הבריכה הגדולה בנחל. על שפת הבריכה ישבו שתי נערות ושוחחו בשקט בערבית. בחורה שלישית, שטיילה לבד, ביקשה הכוונה והוזמנה לסעודת פירות ואגוזים. היא גרה באזור, קבעה עם חברים להיפגש בנחל - היא יורדת והם עולים. הלכנו שלושתנו. דיברנו על טיולים, על עצמנו, על העולם, גם קצת על אקולוגיה, כחלק מאלה. פתאום, הכובע לא היה אצלי, בטח נשכח בטחנת הקמח. הנחתי את התיק, זרקתי לה "ביי" ורצתי בחזרה. בערך קילומטר לכיוון. זה שנים שלא רצתי, לא ידעתי שאני מסוגל. אולי זה היוגה. כשחזרתי ראיתי את יבגני שם לבדו, אומר שאני יכול להפסיק לרוץ.
לא יודע למה, רציתי לראות אותה שוב. היא אמרה שהם בטח יעלו למונפורט, אז עלינו. לפי החישובים היינו 20 דקות מאחוריהם, ובלי התיקים שזרקנו באיזה שיח למטה. אנחנו ממשיכים לגדה הצפונית, והמונפורט על הגדה הדרומית. הטיפוס המהיר לא היה קל, במיוחד אחרי הריצה. נכנסנו בשערי המבצר כדי למצוא אותו ריק. התפצלנו - יבגני יבדוק בכנסיה ובמגדל, אני אמשיך על הדרך שעולה מהמבצר לרכס. חציתי את החפיר ועקפתי קבוצה של מטיילים מבוגרים שפקחו עיניים גדולות, הזדרזתי במעלה הדרך. יבגני, בכל זאת בכושר טוב יותר, השיג אותי. הראש אומר לוותר, הלב ממשיך לחפש אותם מאחורי כל עץ וסלע. המשכנו למעלה עד החניון שליד מצפה הילה, והם לא היו שם. אף אחד לא ראה אותם. אולי בכלל לא עלו. בדרך למטה התעכבנו קצת במבצר. מרשים כמו תמיד על פארו, ביצוריו והנוף הנשקף ממנו לנחל, במיוחד בשעת השקיעה.
כשאספנו את התיקים שבנחל החלו הדימדומים, לראש הרכס שבצדו השני של הנחל הגענו כבר בחושך. הרוונו את צמאוננו הרב בחניון שבראש המעלה ושלפנו את המפה. ניסינו לראות את המשך הדרך לאורו של טלפון סלולרי, כשחבורת הגברים הערבים שהתמקמה לידינו נתנה לנו פנס. הצטערתי שלא בירכתי אותם ב"רמדאן כרים", עד שראיתי שאחד עונד בכלל צלב. המשכנו בדרך שיוצאת מהחניון, במטרה להתרחק מקולות האנשים, עד שמצאנו חניון קטנטן שיוצא מהדרך בתוך היער. הדלקנו מדורה על צלקת שהייתה שם, בישלנו את האורז והעדשים עם קצת שום ותלינו את הבגדים המיוזעים לייבוש. נהיה קריר. חציל שאמור היה להתבשל בסיר מצא את מקומו על הגחלים. החולצות שתלינו על העץ רק נעשו לחות יותר, ועכשיו גם מעושנות מהמדורה. האורז היה טעים וחם, השיחה קלחה. החציל נשכח והתגחל. פרשנו את שקי השינה.
בבוקר עוד שרתה צינת הלילה על היער. קיפלנו את הציוד, ואחרי מדיטציה קצרה גילינו שחיות הלילה טעמו מהלחם שנשכח בהיסח הדעת מחוץ לתיק. אכלנו את מה שנשאר ממנו תוך כדי ההליכה לכיוון הירידה מהרכס. בחניון הסמוך לקיבוץ גורן פגשנו רוכבי אופניים שמילאו מים בכליהם, לא לפני שהשאירו את הברז פחות במשך דקות ארוכות. תן למים לזרום, אמר אחד, מי יודע כמה זמן הם כבר עומדים שם בצינורות. המים לא שייכים לך או לי, עניתי, ואם תרד לנחל תראה את מצבו - הם הרי נשאבים ממש משם. הנחל הזה קיבל השנה מים כמו שהוא לא קיבל אף פעם, אמר. יותר מאשר לפני השאיבה? הקשיתי. מתי זה היה, במאה ה-17? ענה, וסיים את השיחה.
מילאתי גם אני את הבקבוקים, ולפני שהם הלכו הוא הוסיף - למרות שהבאת לי את הסעיף, אני אתן לך טיפ: אף פעם אל תמלא צמוד לפיה, שם יושבים כל החידקים. תודה, אמרתי, והם נסעו.
הלכנו לאורך כביש הצפון עד הפניה לח'רבת דנעילה, הופתענו למצוא שני חברים שעשו במקום את הלילה. בח'רבה ראינו בתי בד רבים ומרשימים, שנחפרו על ידי הארכאולוג רפי פרנקל ביחד עם מתנדבים מחוגי הסיירות באזור. נפרדנו מהחברים והלכנו בדרך המובילה לנחל שרך, דרכו נגיע לנחל בצת. בנחל חורש ים תיכוני יפיפה, חלק מיער קטן שנשאר כמעט בלתי מופרע על ידי האדם. עוד בנחל - מערך שרך, מערת נטיפים שבתוכה מסלול עם יתדות והכל. הייתי בה כמה פעמים, יבגני לא, חבל שלא הבאנו פנס. השביל התפתל מעט בערוץ עד שהגענו לנחל בצת. גם מימיו, כמו מימי הכזיב נשאבים, וגם הוא ניזון מצינור. אחד החברים שפגשנו בבוקר אמר שהוא ניסה למצוא את ראשיתו והתייאש לאחר שעבר מרחק רב. אבל מה, לא מעט מים זורמים בנחל. הבצת צר יותר מהכזיב, והצמחיה בו שונה משום מה - במקום עצי הדולב הגבוהים נמצאים עצי אדר (אם אני זוכר נכון) רחבי גזע ובמקום התאנים הרדופי ענק. השלוחות בשני צידיו מצוקיות יותר, והצמחיה עליהן דלילה. יש בריכה אחת טובה בנחל, שמופיעה אחרי מאות מטרים של מה שנדמה כשלולית בוצית ארוכה. הבריכה, אגב, צלולה לחלוטין, ואת גדתה יוצרים שורשיו העצומים של עץ אחד. שוב רחצנו ואכלנו, לא ראינו איש מהרגע שעזבנו את הח'רבה בבוקר. היה נהדר.
אחרי הבריכה הנחל הולך לאיבוד איכשהו, וממשיך יבש לחלוטין. נראה שהאפיק לא ראה מים כבר הרבה שנים. מכאן מתחיל נוף ים תיכוני רגיל של אלונים. מזג האויר, גם בצהרים האלה, לטובתנו. מעבר לרכס מציץ ענן לבן, מזכיר את הסתיו המתקרב. בשדה רועות פרות רזות, עוד מעט נגיע לתחנת השאיבה שלמרגלות קיבוץ אילון (האם כל היישובים שאני מזכיר פה הם באמת קיבוצים? לא ברור), שנראה כאילו נבנתה להיות פארק מים קטן. תעלות, סכרים, גשרים, רציפי עץ לצד בריכות. הכל כמובן יבש לחלוטין ומלא בעלוות האקליפטוס הזרה למקום.
עלינו לקיבוץ יערה ומשם עשינו את דרכנו לנהריה, ואז לעכו. נכנסנו לעיר העתיקה באחר הצהרים המוקדמים בחיפוש אחר חומוס וממתקי רמדאן. הלכנו את כל השוק הלוך ושוב, מה שלא היה פשוט עם תיקים בינוניים וגודש האנשים, כדי לגלות שרוב החומוסים סגורים. לא מפתיע, בהתחשב בשעת אחר הצהרים הזו. התיישבנו אצל אחד אבו ג'ורג', בחלק המשופץ החדש שליד הכניסה הצפונית. היה לא רע. חזרנו לשוק, מילאנו קופסה בעטייף (כיסוני אגוזים בסירופ סוכר) ובביצי דרקון (כדורים זהובים ומתוקים-מתוקים, לא זוכר את השם בערבית) והלכנו לאכול אותם על הסלעים בקצה הנמל העתיק. לא היינו לבד.
חזרנו לעיר החדשה, נפרדנו ונסענו איש איש לביתו.
תגובות
טל-אל,
כמה כיף לקרוא את חוויותך ולתהות אם הן קרו באמת או לאו.
אתה יודע לתאר ולהרגיש חוויות שיראו לאנשם אחרים כ"רגילות" או משעממות, כהפתקאה משובחת וחלומית שבא לי לצאת אליה מחר על הבוקר.
גורן ויערה הם מושבים ואילון הוא אכן קיבוץ. בדרך כלל אפשר להבדיל בין צורות היישוב לפי אופי הבניה בהם: בקיבוצים בדרך כלל אחידה ושכונתית (שכונת מגורים הרחק מהאזור המשקי למשל) ובמושבים לרוב המשקים סמוכים לבתי המגורים המעוצבים לפי טעמם האישי של המשפחות. מקווה שזה יעזור להיכרות בטיול הבא :-)