שלום לכם, זוכרים אותי? נפגשנו בפעם הקודמת כשסיפרתי לכם על הספר "זבל אנושי". הפעם ארחיב על קומפוסט התולעים בדירתי הקטנה. זה התחיל בתחושת אי נוחות קטנה, איך אפשר להיות להוטה סביב מיחזור זבל אורגני ולא להתנסות?

המכשול הראשון, שממנו חששתי, הייתה התנגדות שותפתי לדירה. להפתעתי הרבה, מרגע חזרתה מחו"ל, היא הפכה ל"ירוקת עד". לא רק שלא התנגדה, אלא התלהבה וראתה בזה משהו מדליק. זה באמת מדליק לגדל בבית תולעים אדומות, שמנמנות שמתרבות אחת לשלושה חודשים. אתם קולטים את זה, שבמקום להשקיע במזון קנוי, במקום לקנות להן צעצועים ובמקום לזרוק את הזבל, הן עושות פ-ל-א-י-ם: הן מייצרות לי הומוס= הפרשותיהן, הוא קומפוסט התולעים.

השלב הבא היה חיפוש קופסה תואמת. יודעי דבר המליצו על ארגז תחמושת. נו אז איך משיגים דבר שכזה? אני הרי לא עושה מילואים...איכשהו התברר כי הראל קראוס (איש יקר במַאֲהָב על קריית ספר) יוצא למילואים ומוכן להשיג לי ארגז שכזה. אכן כך היה, וארגז התחמושת הפך לארגז של שלום :). השלב הבא כלל איסוף תולעים בעדינות רבה (תודות לקומפוסט התולעים של תמי) ושינועים בחיל וברעדה לדירתי. במקביל לאיסוף, התחלתי במבצע "הכן ארגזך לתולעים", שכלל שפצור הארגז, יצירת חללי אוויר, ריפוד בגזם גס, ריפוד בניירות רטובים וכמובן מזון לרוב. לפי הוראות ההפעלה הברורות (תודות ליונתן שחם) התחלתי במבצע. אם לא ברור לכם שהתלהבתי, כמות התמונות שצילמתי (חלקן אתם רואים) תיעדו כל שנייה, כאילו מדובר בלידת ילד ראשון. בהתחלה, בדקתי את שלומן כל שעה, שעתיים, אט אט זה הפך למספר ימים. סבלתי מחרדות, האם יש להן מספיק אוויר? האם השערות ושאר הזבל שלי מספקים אותן? האם הן לא בודדות? האם הן לא סובלות משעמום? כעת יש שקט בארגז ובלבי, והן משמינות ומתרבות להן מיום ליום. אך הסאגה לא תמה, כי התולעים לא יכלו להכיל את כל הזבל שלי. לכן, עדיין המשכתי לשנע זבל לביתה של תמי. כלומר, אין מנוס מערימת קומפוסט בבנייני ועל זה ארחיב בפעם הבאה.

אם היו אומרים לי, שאני אכתוב, ועוד בהמשכים, על זבל אורגני ,הייתי מגיבה בהתקף צחוק בלתי נשלט, אבל זה קורה במשפחות הכי טובות.