| נושאים בענף |
17/04/07
הכל זהב
לא יודעת למה, אבל פרחי חמנייה גורמים לי לפראנויה. תמיד כשאני נמצאת בסביבתם יש לי תחושה שהם עוקבים אחרי. הגבעול הקשיח עליו מתנוסס הפרח גדול המידות נראה לי כמו מכשיר מכ"ם משוכלל או אולי סוג של פריסקופ שרק מתהדר בעטיפה מושכת, כדי לבלבל את האויב (ואחרי זה מתפלאים שואן-גוך חתך לעצמו את האוזן). אבל גרעיני החמנייה מפצים על הכל. בכל אופן, עדיף לפצח אותם היטב כדי להסיר ספקות מיותרים.
כשהייתי בייסודי לימדתי את חברה שלי תמר לפצח גרעינים שחורים. היא תפסה את העניין די מהר ואז פיתחנו לנו הרגל שבועי של לשבת ולפצח כמות נאה של הגרעינים השחורים הללו - בערך כמו אוהדי כדורגל - רק שבמקום לשבת מול הטלוויזיה ולשאוג ישבנו בחדר שלה או שלי ודיברנו על עיניינים של בנות. מדי פעם מצאנו בשקית הנייר החומה גרעין מקולף. כל כך התלהבנו מהמתנה שהחלטנו לקרוא לגרעין הערום "זהב". בדרך כלל הסתתרו שלושה או ארבעה "זהבים" בתחתית השקית ותמיד הם נדמו לנו טעימים יותר.
יום אחד אמא שלי הביאה הביתה שקית גרעיני חמנייה מקולפים. הייתי בשוק. כל כך הרבה "זהב"! מיד הכנסתי יד והופ, עשרים "זהבים" לפחות נכנסו לי לפה. אבל איכשהוא זה ממש לא היה זה.
