| נושאים בענף |
יש לך תעודות?
אנחנו חיים בעולם שיש בו כל כך הרבה תעודות, כל כך הרבה מילים שעפות לכל הכיוונים שבעצם אין שום תחליף למילה שבאה מבנאדם שאני מכירה וסומכת עליו. כל השאר זה רעש, ותעודוות מודפסות על נייר, הן כבר בדרך החוצה.
אז במשך חמישה מחזורים שיחקתי במשחק התעודות. מעצבת גרפית ככלות הכל, עיצבתי תעודה חמודה, ולקראת כל סיום מחזור, ניכנסתי ללחץ הזה של הדפסה. כמה תעודות להדפיס? ואיך לעשות שהבנות יקבלו את שלהן בלשון נקבה, כמובן הדפסתי בשתי גירסות, ואחר כך העט, בצבע ירוק כמובן, אבל אף פעם לא מצאתי את הגוון שבדיוק מצא חן בעיני, ואחר כך, אוף, רק לא לטעות באיות השם של מקבלת התעודה, אז מדפיסים כמה תעודות אקסטרה, ואז תחושת הבזבוז כי תמיד כמה תעודות ניזרקות, וגם חוסר התוחלת, כי אם אפשר להדפיס כמה תעודות שרוצים, אז נעלם הכוח המאגי של התעודה, ומה שנשאר זה רק טכס, ויש את ההתנצלות, כי כל מי שסיים קורס פרמקלצ'ר כבר לא יכול להסתכל בשיוויון נפש על נייר. אז אני מסבירה: "לא, זה נייר בשימוש חוזר, והדפסתי אצל יוסי", אבל בשביל מה להתנצל אם אפשר לוותר על כל העניין, גם לחסוך זמן וכסף, וגם לכתוב בגוון הירוק שבדיוק עובד?
ומה עושים התלמידים אחר כך עם התעודה? להיכן היא ניתחבת? מתי בכלל משתמשים בה? הלא בעצמי לא עשיתי דיפלומה, ובכל זאת ארגון הפרמקלצ'ר מכיר בי כמורה. את התעודה הירוקה שקיבלתי מטליה שניידר שמתי בתיקיית ה"תעודות" שלי שסתם תופסת לי מקום בארון. אז אולי אפשר לתת תעודות שלא תופשות מקום?
אה-הה! אז מחזור שש שמסיים ביום רביעי הקרוב יזכה בתעודות אלקטרוניות. את התעודה האלקטרונית אני ממלאת בעזרת העט האלקטרוני שלי (אחת ההמצאות היותר אקולוגיות שבנמצא), בגוון הירוק שהכי מתאים לי היום, אני חותמת, כל טעות באיות או אות שיצאה עקום ניתנת לתיקון מיידי, התעודות יישלחו באימייל בפורמט PDF מיד לאחר השיעור, והתלמידים יוכלו לשלוח אותם לכל דורש באותו אמצעי בדיוק - באימייל. בינינו, אם בוגר קורס הולך ללמוד איפשהו מה שבאמת שווה זה המלצה אישית ממני, ואני תמיד זמינה לתת המלצות. התעודה בפני עצמה לא אומרת הרבה, וזה לא משנה באיזה פורמט היא באה. כמו שאמרנו, מילה אישית, ממישהו שמכירים, זה מה שעובד. הלאה הניירת!
ומה עם הטכס? בכל זאת אנחנו אוהבים לחייך ולהתחבק ולהתרגש שהנה סיימנו עוד פרק. שום בעייה! כל בוגר יקבל עוגיית הוקרה שמתכלה מייד ובהנאה, וזה יהיה תירוץ מצויין לחיבוק והכל. נראה לי שפתרתי עוד בעייה אקולוגית מציקה.
קורס פרמקלצ'ר עירוני בחווה בתל אביב
אחרי סוכות ייפתח חוג אקולוגיה עירונית על פי עקרונות הפרמקלצ'ר במסגרת החוגים לִמבוגרים בחווה בראש ציפור. את החוג תנחה תמי שלנו, והוא יהיה במתכונת קלה יותר מֵהקורסים המתקיימים בעץבעיר. החוג מורכב ממפגשים קצרים, מדי יום ראשון בשעות 19:30 עד 21:00.
החוג מַצּיע אפשרות לחיים פשוטים וּמלאים בַהֲנאה וּתחושת שפע, תוך יצירת סביבה בריאה וּנעימה. יועברו נושאים כמו: גידול ירקות, תזונה, הכנת קומפוסט, שמירה על המים ועוד.
מחירון חוגים וטופס הרשמה כאן.
למה החלטתי להירשם לקורס הפרמקלצ'ר העירוני?
דמיינו שאתם חיים כמו שאתם חיים עכשיו, הולכים לעבודה, חוזרים הביתה, אוכלים את האוכל שאתם אוהבים, נחים כמו שאתם רגילים ואפילו ישנים כמו שאתם אוהבים, אבל כל ההבדל שבכל הפעולות האלה אתם יוצרים שינוי אקולוגי מתמשך.
מים-אדמה-עצים
המשולש הקדוש הזה בא לידי ביטוי באופן מענג בכד החרס פרי ידיו של יואב סגל. בטבע, האדמה מסננת את מי הגשמים בדרכם למי התהום ולערוצי הנחלים, הלחות מאפשרת את קיומם של מליארדי המיקרואורגניזמים שבאדמה, הם לוקחים חלק פעיל בקיבוע חומרי תזונה בקרקע והפיכתה לפורייה, הצמחים זקוקים לאדמה וללחות כדי לנבוט ולצמוח, ואז בתי השורשים שלהם ממלאים תפקיד מרכזי באיוורור האדמה, מניעת סחף, וכמובן מהווןים בית גידול למיקרואורגניזמים, וכל זה כבר מרגש אותי לדמעות וזה רק על קצה המזלג.
ופה על השולחן שבמשרד נחת השבוע כד חרס מופלא. כדי חרס שימשו בעבר ומשמשים עד היום כח מי שקצת מחובר למסורת המקומית לשימרת מים לאורך ימים. עם מכסה מאולתר של צלחת, החושך נשמר והמים נשארים נקיים וטובים לשתייה במשך ימים, החימר נושם וניספג בלחות וכך נשמרת טמפרטורת המים קרירה ונעימה גם בימי הקיץ החמים, חווית המזיגה והשתייה של המים מחברת אותנו לאלמנט האדמה, ויש תחושה של שתיית מי באר!
יואב הוסיף לחיבור מים-אדמה גם את הצמחים... הוא חרץ חריצים קלים בגוף הכד, שבהם ניתן להטמין זרעים. הם נובטים וחיים על הלחות שנספגת בחימר ואחרי כמה ימים אפשר לתלוש ולאכול נהטים של אלפלפא, תלתן, ברוקולי או צנון... בפרמקלצ'ר אנחנו אוהבים לנצל כל אנרגיה עד הסוף, והנה כאן, מעט הלחות המצטברת בכד מנוצלת באופן מקסימלי. לא יודע עדיין מה קורה לזרעים בסיבוב השני או השלישי... האם תיווצר "אדמה פורייה" בחריצים? או שמא ריקבון? העניין ייבדק כמובן.
המראה מעורר סקרנות ומחשבה. על הקשר הזה של אדמה - מים - צמחים - מופלא! וטבעי.
שידרוג מערכת המים האפורים
מסתבר שהרעיון הקודם שלנו לא היה כל כך טוב... מפריד השומנים עלה על גדותיו ובכלל החלטנו שאין בו צורך. ניפרדנו ממנו השבוע, בשיעור על כבוד למים. בהנחיית אייל ברקן (שמגדל עץ ברחובות, ואו-טו-טו פותח איתנו קורס פרמקלצ'ר שם), חיברנו חיבורים חדשים. לאורך כל המערכת השתמשנו רק בצינורות ביוב, וויתרנו על צינור ההשקייה מהפעם הקודמת, שהיה צר מדי, והוא שגרם למים לא לנוע, ליצור סתימה במיטפח, ומפריד שומנים שעולה על גדותיו), משתתפי הקורס חפרו במרץ אגן חיפוי חדש, שבו יישתלו צמחים שאוהבים מים ואוהבים צל... אולי עץ תאנה יצליח לשגשג כאן?
ערוגה מוגבהת
ועוד מתעלולי מחזור ה' של קורס הפרמקלצ'ר העירוני שלנו. ערוגה מוגבהת מסביב לעץ הוושינגטוניה.
הערוגה נבנתה במספר שלבים מעניינים. ראשית הייתה ערימת לבני סילקט שהגיע מהשיפוצים בגן החילדים הסמוך. וגם בקבוקים הצטרפו להם. בקיץ שעבר, בנינו עם מתנדבים ועם המתלמדים של גלעד שתי ערוגות יפות בפינה הכי שימשית של הגינה. היום הערוגות הללו פורחות עם שיחי צנון, וקייל, טבק (כן!) וחוטמית זיפנית מפוארת, עלי סלק, עץ אבקדו ועד שעועית מרנגה ועץ נים. שלושת העצים הופכים את הפינה ל"בוסתן" (אזור 2).
אחרי שחיים אמר שעץ הוושינגטוניה יהיה ממש בסדר אם נערום סביבו אדמה, הוחלט כי תתווסף עוד ערוגה, אבל עד שהגיע השיעור של רון אורן, יחד עם המתלמדים של גלעד (סיבוב שני), הלבנים עדיין חיכו.
איזה קומפוסט!
ביום חמישי האחרון, בשיעור "דאגה לאדמה", עם המחזור החמישי, פתחנו את ערימת הקומפוסט שבנינו עם קורס הגינה האקולוגית, בנובמבר האחרון. ערימה שעברה חורף. לא הראשונה שלי, אבל הכי הכי יפה שראיתי.
בהתחלה הוצאנו את הגזם שערמתי עליה, עוד ועוד. לרגע חשבתי שאין כלום. ואז הגענו לקומפוסט. חום כהה כהה, מפורר אחיד אחיד, עוד לא ראיתי דבר כזה. תופש כל כך מעט מקום, יחסית לכל הזבל שנכנס לערימה, פשוט לא יאומן. כל פעם אני אומרת את זה. "לא יאומן". כל פעם, ובכל זאת הפעם, זה קומפוסט כל כל יפה, כל כך איכותי.
את רובו הכנסנו לשתי ערוגות מוגבהות חדשות. השארנו כמה דליים שידשנו את צמחי הגינה וישמשו במנבטה.
אז מה גורם לקומפוסט להית כה משובח? שהוןא ישב קצת יותר מחצי שנה? שהוא קיבל מי גשמים? שהייתה הרבה אהבה בסביבה הזו של הגינה? מה ידע? נמשיך להתבונן מעונה לעונה, לאסוף סימנים וראיות, ואולי פעם נדע קצת יותר.