02/09/09

אסף שוחמי

יכול להיות שאני אדם נוסטלגי. יכול להיות שאני אידיאליסט. כשמבקשים ממני לספר על עצמי, אני תמיד מתקשה. אני חושב שאני מתקשה כי בדרך כלל אנשים לא מבקשים ממני לעשות את זה, או שזה לא מעניין יותר מדי. יכול להיות שאני מדבר יותר מדי. מבחינתי, הכל יכול להיות.

נולדתי בעיר קטנה, פרבר שהצטופף. נולדתי חולה אסטמה, כל חיי הלכתי לצידי כבישים, סואנים ופחות סואנים, נשמתי עשן של מכוניות ושמעתי רעש לבן. לכן קורה שיש לי צורך לעצור לנשום ולהקשיב.

נולדתי לתוך עולם של מחשב, טלוויזיה, מכשירי חשמל, פיתויים. גדלתי לתוך משחקי מחשב, סדרות טלוויזיה, סרטים, ועולם של ספרים.

אני חי בעולם של מילים ודברים. רוב הזמן תמיד רציתי דבר אחר, לא משנה מה. לכן אולי תמיד היה קשה לי לשים את עצמי בהגדרות וגבולות. אני לא חושב שגבולות זה רע, כי כבני אדם יש לנו זכות לבדוק את הגבולות שלנו ואת אפשרות החריגה מהם. לכן, אנחנו זקוקים לגבולות, ונדמה כי לאחרונה הם חסרים לנו.

לפעמים קשה לי לדבר. לפעמים קשה לי לסתום את הפה. לכן איבדתי/עזבתי את העבודה שלי, לפני זמן מה.

ב2005, העולם הקטן שלי היטלטל (איזו קלישאה...), כשזכיתי לראות חלק מתערוכת "עולמות הגוף" על הגוף שלי. איש נדיר יעץ לי (תמורת תשלום) להסתכל במה שאני אוכל, וזה בערך מה שאני עושה מאז.

אני באמת לא זוכר איך הגעתי לעץבעיר ומתי. ביקשתי להיכנס לכאן בכדי לכתוב עבודת סמינר, והתקבלתי בברכה.בזמן כתיבת שורות אלו אני מסיים את התואר הראשון בתקשורת וניהול (המכללה למנהל), ובקרוב מתחיל את לימודי התואר השני בתקשורת (אונ' ת"א). אני לא מאמין שידע זה כוח, אלא שידע רוצה להיות חופשי והוא לא יהיה שווה שום דבר אם ישאר אצלי.