אהלן, השבוע בחרתי לספר על "עניין הקהילה" בת"א. נשמע כמו שם קוד סודי, בטח נשמע לחלקכם הזוי. על איזה קהילה מדובר? הקהילה ההומו-לסבית? הקהילה החרדית? יש בכלל דבר כזה קהילה בעיר המנוכרת הזו? בעיר הבודדים? בעיר של "רוח וצלצולים"? יש לי הרבה חברים שיש להם שכנים ואין להם מושג איך הם נראים, כמה זמן הם גרים שם ומה הם עושים בחייהם. זה נכון, זה קורה גם בבניין שבו אני מתגוררת, גליתי להפתעתי שאין לי ממש מושג מי גר בקומות שמתחתי. מצב שלא קרה בבית הורי, שם נהגתי כילדה לחגוג את החגים עם כל הילדים, להכין משלוחי מנות לפורים, לרדת למטה לשחק, לעשות מלחמות. אך, איכשהו היום זה נעלם מהעולם.

מה זה בכלל קהילה? חיפשתי את ההגדרה בויקיפדיה וההגדרה שמצאה חן בעיני היא: "קבוצה של בני אדם בעלי עניינים משותפים (אינטרסים ו/או דעות), הפריה הדדית והרגשת שותפות".

אני מניחה, שחלק רואים בחוסר ההכרות דבר נוח, היות וכשיש בני אדם עם אינטרסים משותפים, אתה מחויב כלפיהם, אחראי להם ואולי זה לא תמיד מתאים. אולי, זו הזדמנות להמציא את עצמך מחדש בלי שיכירו אותך, בלי שישפטו אותך, אולי הבדידות הזו מטהרת, נעימה ובלתי מאיימת ואולי מי שכל חייו חי בקהילה, רוצה קצת חופש, הכל כנראה נכון.

אני, תמיד התחברתי לקהילות, כי ביחד זה עדיף על לבד. מהרגע שהתחלתי להיות מעורבת במעיין "פעילות חברתית/פוליטית/סביבתית" בת"א ומהרגע שהקפדתי לחייך (על אמת) ולהיות פתוחה לדברים, אני חשה שיש משפחה מורחבת בת"א שמקיפה אותי. לא אותה משפחה ביולוגית (כבודם במקומו מונח), אלא משפחה של אנשים שלא מזמן היו זרים והפכו קרובים אלי. אני פוגשת אותם עם ילדיהם בשדרת רוטשילד, אני נפגשת איתם כל שישי בצהריים במַאֲהָב על קריית ספר, אני פוגשת אותם בדרך מהים או להפך, אני פוגשת אותם בכניסה למסעדה, בהופעות, בהפגנה ואיכשהו אני מרגישה שיש המון אנשים שאני מכירה.

זה קרה רק בשנה האחרונה וזה שינוי מרענן. אני מרגישה שת"א היא הבית שלי, אני שייכת לה והיא לי. אני מרגישה שאם אקלע לצרה אוכל לפנות אל המשפחה החדשה שלי והם יעזרו בשמחה. זו תחושה של ביטחון והיא תחושה נעימה. בחרתי לתת מספר דוגמאות שימחישו זאת מעבר לאמירות הכלליות, כנראה שזה גם קשור לקומפוסט (הכל קשור כנראה לזבל :).

בטרם התחלתי לעשות קומפוסט, חיפשתי ערימה פנויה וקרובה להטמין בה את הזבל. איכשהו קרה ולהב זוהר (מהמַאֲהָב של קריית ספר) אמר שאין בעיה לשים אצלו וכך היה. בהמשך, החלטתי להתקדם ולעשות קומפוסט תולעים בדירתי. יודעי דבר המליצו על ארגז תחמושת. מאיפה לעזאזל אביא דבר שכזה? אני לא בדיוק עושה מילואים, אך נזכרתי שהראל קראוס, שגם הוא מהמַאֲהָב הולך למילואים. הראל אמר שאין שום בעיה וכך היה, ארגז התחמושת עבר לשימוש של שלום :)

השבוע, קרה לי דבר ממש מגניב. חברה השאירה בטעות דאודורנט שרקחה עבורי, אצל חבריה. היא הנחתה אותי לגשת אליהם ולקחתו. חשבתי לעצמי, נו, יום שישי אחר צהריים אקפוץ לשניונת ואחזור הביתה. אז זהו שלא, נכנסתי לביתם, בנם נטע (מחופש לאריה שאהב תות) אימץ אותי ודחף לי גרעיני חמנייה ותמרים כמו אמא פולניה. מצאתי עצמי מנהלת שיחה ערנית עם יובל ועדי אודות חינוך, אוכל, בריאות, שינוי חברתי ועוד. פתאום שמתי לב שעברה כבר שעה וחצי!!! ואני חייבת לנסוע. נפרדתי מהם, כאשר החלטנו שנפגש בקרוב כי יש עוד הרבה על מה לדבר. יצאתי משם שמחה וטובת לב, איזה כיף, הכרתי עוד אנשים מקסימים.

אני מניחה, שכל אחד מאיתנו רוצה להרגיש שייכות, כי זה הטבע שלנו, כל אחד במידה המתאימה לו. תחשבו על זה.