לקח הרבה שנים לבנות אותו, עלותו הוכפלה בדרך, והוא היה אמור להיחנך לאחר שהרכבת הקלה תתחיל לנסוע. ובינתיים, נדחתה התחלת הנסיעה מ2009 ל2011 בינתיים ואמרו – "למה לא, יש כבר גשר, בואו נעשה טקס !” והנה הלכו עוד כמה מיליונים מכספי הציבור. מריבות ניטשו עליו, סדקים התגלו בו, חשבו שיציצו העוברים והשבים בחצאיות של הולכות הרגל, שיתביישו להם המציצים ויתביישו גם החצאיות, הרקדניות שרקדו עליו לבשו שקים של תפוחי אדמה, 250,000 נורות מאירות אותו, ראש העיר החדש אמר שהוא שוקל לפרק אותו, ועד לא מזמן גם ללכת על הגשר היה אסור. אני בטוח שעוד חזון למועד ועוד לא ראינו כלום ושמכאן אפשר רק לעלות. וכרגע, אנחנו בעיקר יורדים מהפסים של הרכבת הקלה.

מה הגשר הזה אומר לנו על עצמו ועלינו ? מהו המסר שהדבר מנסה להעביר ?

מבחינת האיכות האסתטית שלו, ניתן לעמוד על שני דברים. האחד, אין ספק שיש למבנה הזה (המוזר למדי, יש לומר) יכולת לעורר רושם של מופת אדריכלי, בעיקר בגלל הגודל והצורה שבה הוא בנוי – מאה וכמה מטרים גובה, ואין שני לו בעולם (יש הרבה גשרי מיתרים כאלו, גם אחד בפתח תקוה, אבל רק זה מיועד לרכבת והוא מעוקל). השני, אין ספק שהמבנה מעורר פלצות במידה מסוימת, רבה או מעטה, בגלל אותן הסיבות - תלוי את מי שואלים.

אבל זאת גם בעיה שהיא בעיקר אצלנו, בני האדם החיים כיום – אנחנו מעניקים קדימות וחשיבות לאיכות האסתטית של הדברים לפני שאנחנו חושבים על ערך השימוש שלהם בפועל.

הגשר הזה הוא משל לדברים אלו ממש. ברור לי שמהנדסים ואדריכלים יחלקו על כל מה שאומר עכשיו. אני אינני אדריכל או מהנדס, אבל לעניות דעתי היה אפשר למצוא פתרון מעשי שהיה לוקח פחות מכמה שנים לבנות והיה עולה לנו משמעותית פחות בכסף ובעצבנות. למשל, בין מרכז עזריאלי, מפלץ אדריכלי בפני עצמו, לקריה נמצא גשר מיתרים תלוי מזן אחר, פונקציונלי יותר, שעושה את העבודה לא פחות טוב. החשיבה האסתטית, ככל הנראה, הובילה את האדריכלים והמהנדסים להציב מפלץ ברזל אדיר מעל לכניסה לעיר (ומעל לאזור כולו) במקום גשר מן המניין – רוצה לומר, לפני שאיכפת להם כיצד הדבר עובד ומה משמעותו במרחב, איכפת להם איך הוא נראה. כמובן שגם ניתנה לו גם משמעות סמלית – הדמיון שלו לכינור דוד (שהיה בעצם נבל) – קודם לכן ולא לאחר מכן. הגשר, נכון להיום, הוא סמל העיר במידת מה. צילמתי אותו בשקיעה, שהיא סמל גם כן.

הגשר הוא סמל של עיר עצובה ושל תרבות עצובה עוד יותר שהעיצוב עומד במרכזה. אין לו מימד של עומק, אלא כולו שטוח לגמרי – השטחיות שלו מאירה על השטחיות שלנו, זו שמציבה בראשה סמלים לפני אנשים (וסביבה), תרבות של סימנים משתוללים ללא מסומנים. למסומנים, שהם המשמעות, אין רלוונטיות היום. קורות החיים העצובים של הגשר עד כה הינן פועל יוצא של חשיבה כזו – המריבות שניטשו עליו, הסדקים שהתגלו בו, העלויות הגבוהות והתוצאה ההזויה – סמל לפני משמעות – גשר לרכבת ללא רכבת. מה שהיה אמור לסמן קידמה והתעלות יצא כסמל של עליבות ודריכה במקום.

הגשר מייצג גם כפייה של משמעות מלמעלה, ללא אפשרות להתנגדות או חתרנות. הרושם הגדול שמעורר הגשר קוטע את אלו באיבן. מי יודע היום, כפי שאמרתי, אם הכינור של דוד היה כלי קשת – כינור - או כלי מיתרים – נבל ? יש הרבה פרשנויות לדבר, אבל חשוב להבין שמקורן בסיפור שנכתב בזמן שהתרבות עוד לא הייתה ויזואלית ואסתטית – אנחנו באמת לא יודעים כיצד נראה כינור דוד, וגם לא נוכל לדעת אלא רק לנחש. העיקר שכבר קבעו בשבילנו מראש איך הוא אמור להיראות – כמעשה הגשר שבא ואומר לנו - “ככה !”.

הניסיון ליצור משמעות שונה ולהבין דברים אחרת נעצר במקרה הטוב בקביעה נורמטבית-מערכתית של בעלי אינטרסים (כמו הגשר), ובמקרה הרע – בתביעות דיבה (כמו זו שסביב הסרט "שיטת השקשוקה"). הגשר מסתיר למעשה את המשמעות הפוליטית הרחבה תחת ובעזרת העיצוב. למי שחושב שזו דוגמה יחידנית, אשמח להפנות אותו למקרים דומים.

כשזוגתי ואני צעדנו בירושלים וצילמתי את התמונה, החלטנו לעשות מלמטה את הניסיון החתרני למשמעות ולמצוא לגשר שם. עקב צבעו ומיקומו במרחב, חשבנו על "פיל לבן בחנות חרסינה" - שילוב של שני ביטויים מקובלים שיסמנו את הדבר התקוע והמגושם שהורס את הסביבה, הפיזית והסמלית, שסביבו. הצעה אחרת שלי הייתה להתייחס למראה הגס והפאלי של הגשר, ולקרוא לו - “פין לבן בחנות חרסינה", ובקיצור - “פין לבן", שמזדקר לו למעלה, תקוע באמצע, ואומר לכולנו באופן מעוצב ואסתטי ביותר שמבחינתו כולנו על ה...