תמיד רציתי להיות סוג של גננית אפילו כזו בעלת ערוגת קטנה הנותנת תנובת פירות וירקות. אך איך מחשבה שכזו יכולה לדור בכפיפה אחת עם עיר מזוהמת וצפופה כת"א? זה נראה כמו אוקסימורון לא? (למי שתוהה אוקסימורון פירושו דבר והיפוכו). אז זהו, יש לי חדשות ישנות-חדשות בשבילכם: זה אפשרי, חכו בסבלנות לפרק הבא. אז נתחיל קצת בהיסטוריה של העיר ת"א ונראה שהיא תוכננה ""Built In כעיר עם שטחים ירוקים למטרות שונות ביניהן טבע ולא תאמינו... גם למטרות חקלאות. חלק מהצפון הישן של ת"א נבנה כ"עיר גנים" שזה (רעיון שפותח באנגליה בסוף המאה ה-19) ניסיון לשילוב יתרונות הכפר עם יתרונות העיר במסגרת המרחב העירוני. עיר הגנים בנויה מריכוז מבני מגורים ושכונות שסביבם שטחים פתוחים ירוקים שישמשו גם לחקלאות. הארגון הפיזי של העיר שאף ליצור עיר המחוברת אל משאב הטבע החשוב ביותר שלה, חוף הים, וכן מערך של שדרות וגנים ציבוריים שהחדירו את הטבע אל פנים העיר בצורת מסגרת אשר הפכה, ככל האפשר, כל נקודה בעיר לקרובה ככל האפשר לטבע. בנוסף לתכנון הפיזי של השטחים הירוקים התייחס גדס (המתכנן), שהיה גם ביולוג במקצועו, לסוגי העצים שיישתלו ברחבי העיר, ובהם עצי פרי שישרתו באופן ישיר את תושביה. בקיצר אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי... מאז עברו הרבה מים בירקון, השטחים הפתוחים הולכים וכלים במהירות האור "לטובת" חניון/קניון/ או וגם מגדל. אבל, האמת שלא רציתי להיות כאן על תקן משביתת שמחות, אלא אותה גננית עירונית אקולוגית גאה (זוכרים אותי...). מחשבות הגינון הממשיות החלו לקנן במוחי לאחר הקמת ערימת הקומפוסט (המשותפת) בבית מגורי. דמיינתי עצמי קוצרת חיטה, שעורה ומאגדת אותם לאלומה... זה היה נראה לי כ"כ רומנטי. בתום הקציר (המדומיין) הייתי מוחה את הזיעה מפני ונחה על ערימת שחת, נו באמת לא הגזמתי . דמיון פרוע זה התחדד לאחר ביקור בגינה הקהילתית בפלורנטין, פינת חמד המתוחמת במגוון מוסכים ונגריות. הגינה מתופעלת ע"י תושבי השכונה שנפגשים בה כל יום שישי (בסביבות הצהריים). בגינה זו מגדלים בעיקר תבלינים, צמחי מרפא ופרחים (גם קצת ירקות). מטרות הקמת הגינה הן; חיזוק קהילה מקומית, מקום מפגש, "עיר מקלט" ובית גידול לצמחים ובעלי חיים מקומיים, שימור הטבע המקומי ועוד מיני דברים טובים. למזלי הרב, הזדמן לי להשתתף בתהליך הזריעה והשתילה העונתי (כמדומני בתחילת החורף). זו הייתה תחושה שמיימית וקסומה, תחושת עבודת כפיים, תחושת יצירה 'יש מאין' והכי חשוב יצירת טבע במקום שהיה עד אז עירוני מוזנח. לאחר מספר חודשים, קפצתי לגינה והפלא ופלא, הכל פרח. לא תאמינו אבל נראה לי שהצלחתי לזהות כמה מהחבר'ה שזרעתי (נשבעת הם חייכו אלי...) נו אם זה הצליח במקום מוזנח ושסובל מוונדליזם, למה שלא יצליח באדניתי בדירתי המטופחת? שלחתי דוא"ל לחברי הגינה הקהילתית (בפלורנטין) בנוגע לקבלת טיפים, איך ומה. נורית, אחת "מספקיות המידע" (בשונה מספקיות האינטרנט) הרגיעה אותי באומרה "אין ממש מה להסביר פשוט תתנסי". ככה, בלי שום הקדמה? אמאלה... טוב, אם להתנסות, אז עד הסוף אני אקדיש את גופי לטבע. אספתי את עצמי ,אדניות מהרחוב ואדמה (לא פשוט למצוא בעיר הזו). לקחתי חלק "מזרעי גינת פלורנטין" וזרעתי אותם באדנית. כדי להגדיל את סיכויי הישרדותם, פיזרתי "חיזוקית של קומפוסט" על האדמה, חיפיתי בעלים שתפקידם למנוע אידוי מים ולשמור על החלק העליון הפורה של קרקע, הקפדתי על דיבור צפוף עם הזרעים וביקור דו יומי ויצאנו לדרך. בהתחלה זה היה נראה קרב אבוד, שום דבר לא זז ואני הייתי על סף התמוטטות עצבים, אחרי כל מה שהשקעתי בהם, איך הם עושים לי את זה? (פולניה) קצת רגישות. פתאום, ביום אחד בצבץ לו זלזל, (כמעט כשירו של ביאליק) החלה תנועה בקרב האדנית ,קולות של שטיח ו: החלה לה פריחה עזה של כרוב וירוקים למיניהם (אני עדיין לא שולטת בשמות, בוחן יתקיים בהמשך). זה היה כה פשוט, שממש לא הצלחתי להבין איך לא עשיתי זאת קודם?!!! אבל כנראה שקטנות האמונה שלי, כמו שנים של ריחוק מהקרקע גרמו לזה. למרות ההצלחה הכבירה שצברתי, עדיין חששתי מהקמת ערוגה בבנייני. זה נתפס בעיני כמשהו כבד ומורכב שדורש; זמן, תמיכת שכנים, אספקה סדירה של קומפוסט ומים. כנראה שפשוט סבלתי מחוסר בשלות רגשית (מודה). עם זאת, הרעיון המשיך לנקר במוחי בשלב זה התחלתי ללמוד בקורס הפרמקלצ'ר של עץבעיר ויוהנתן תפוחי. באחד השיעורים הראשונים התנסינו בהקמת ערוגה מוגבהת (במקרה שאין אדמה או שאיכותה ירודה, מה שלצערי נפוץ עד כדי כאב בת"א) בחצרה של תמי. לפתע התברר לי שזה מ'זה פשוט (המתכון הוא כזה: חופרים בור לא עמוק, שמים ענפים די גסים, מעליהם נייר וקרטון שהושרו במים כשעה והינם מפורקים, עליהם שמים עלים וקומפוסט חצי בשל, עליו קומפוסט בשל, מעל חיפוי של קרטון שהושרה במים ועליו חיפוי של עלים. בסיום המחזור יש להוסיף קומפוסט). *קחו בחשבון שיש כמה גרסאות, אל תתפסו אותי במילה. אחרי השיעור אמרתי לעצמי: איה, אם זה מצליח באדניות, תלכי "על הדבר האמיתי" מיני גינת ירק בבניין מגורי. סבבה עניתי, ראי את העניין כסגור. זהו, הגיע "שעת השין" ,מה עוד שמסת קומפוסט איכותי הצטברה בקומפוסטר ואיימה לפרוץ אותו. אספתי איתי זוג שכנים מקסימים (יותם וקארין) ארגנו מס' שתילים (תודות לאלון אלירן ולגינת מעוז אביב) והתחלנו בחפירות הארכיאולוגיות. לאחר כשעתיים עמדה לה ערוגה לתפארת ברחוב המלך כורש (שהיה מלך טוב ליהודים). שבוע אח"כ הקמנו ערוגה נוספת ועכשיו החלו לבצבץ להם עלים והתחושה היא א-ו-ש-ר עילאי. אנו עושים גינון אקולוגי במרכז ת"א בבניין מגורים, הייתם מאמינים? אם תרצו אין זו אגדה:) 

כעת, רציתי לשף אתכם בחוויה מקסימה שקרתה לי והיא כמובן סביתית משני טעמים; 1. חלוקת שפע, 2. שימוש באופניים

"פרגון" זה מושג לא שגור בלקסיקון הישראלי הקיים, בשונה מאחיו האהוב "הביקורת". הפעם, החלטתי לפרגן לאופני My Bike (השוכנים בשד' רוטשילד פינת מאז"ה 41) שהם בית עסק איכותי, עם שירות מקצועי ובעל עסק מקסים מורן בן דוד (השונה בנוף המקומי של בעלי העסקים, תכף תבינו למה). My Bike הינה חנות אופניים שכונתית בדגש על אופניים עממיים לשכונה עד 4000 ₪. החנות הוקמה בשנת 2008 וכוללת צוות איכותי (של 5 חבר'ה). איך הגעתי לזה? הסיפור הוא כדלקמן; מזה כשנה יש ברשותי זוג אופניים. (שלצערי,לא נקנו ב- My Bike) כל פעם שאני נתקלת בבעיה (לצערי לא חסרה לי) ב- My Bike נותנים לי טיפול אישי, סבלני (תארו אתכם סובלים קרצייה שכמוני המגיעה לפחות אחת לשבוע) ומקצועי. נוסף על הכל הם לעולם לא מנסים למכור מה שלא צריך. שיא השיאים היה, כשהשרשרת שלי (שגם היא לא נקנתה במקום) נפגמה. ניגשתי (כהרגלי בקודש) להתייעץ איתם והם המליצו לנסות לפנות ליבואן, בינתיים כדי שלא אצטרך לקנות שרשרת נוספת, הם סיפקו לי "ש-ר-ש-ר-ת -ח-ל-ו-פ-י-ת" עד שאסתדר, זאת בלי דרישה להפקדת כסף/תעודה אלא כי מורן (זוכרים בעל הבית המקסים) פשוט סומך עלי (אולי קצת גם כי אני קשורה ללהב, מהמאהב של קריית ספר, מפוסט "חיי קהילה בעיר הגדולה"). אז פעם הבאה שאתם רוצים לקנות אופניים/אביזרים/או לקבל שירות איכותי ומקצועי, קפצו ל-My Bike .