בת לאב, שגדל במשפחה של חקלאים והיגר לתוך העיר, אבל כל חייו המשיך להפרות כל פיסת קרקע, שיכול היה להניח עליה יד, גם אני תמיד השתוקקתי לגינה משלי, אדנית או לפחות עציץ, שאוכל לטפח. נמנעתי, כי לא נשארתי מספיק זמן במקום אחד כדי לתת לצמח את תשומת לב הנדרשת, שלא לדבר על ליהנות מאיזשהו סוג של פירות, כי בשביל אלה צריך להיות קשור לשורש יותר שנים ממה שהצלחתי למשוך את לימודי התואר שלי.

הידד אורה!

הקמטים הקטנים, שבונים להם מניפה בקצה החיצוני של העין יחד עם עוד סימנים מובהקים, מצביעים על מוכנות להשתקע. מתאים לי מקום אחד קבוע, בו יהיה לי מה להשקות ולהזריע. אני עומדת בפני החלטה על סגנון חיים: כפר? עיר? כן כשרות, לא כשרות? לפני הקו הירוק, אחרי הקו, על התפר? שמעתן על בנייה ידידותית לסביבה? אל תשאלו אותי למה, אבל אחוזות האיש הקדמון עשו לי את זה. הלכתי לבדוק, מה זה בית אקולוגי.

מצאתי אחד בלב תל אביב, קורא לעצמו "עץבעיר". הכול בו מזכיר את הבית הכפרי של סבתא שלי, היום אישה בת 80 בגמלאות, בעבר חקלאית ומגדלת מיני חיות משק שמוצאות את סופן בתוך הסיר בארוחות חג. לדיירת החביבה קוראים תמי, והיא מסבירה בשמחה לכל עובר ושב למה בית כזה טוב ליהודים ולא רק להם. להבדיל מבית סבתא לא תמצאו כאן תרנגולות מטילות ביצים או פרות מניבות חלב, לא אלו ולא אלו נכנסות אל בין הקירות, לא בצורה החיה שלהן ולא אחר מותן.

הצטרפתי לקורס מסודר, שמלמד מה נדרש כדי להיות ידידותית באמת. בשבוע שעבר היה שיעור ראשון. את השיעור השני הפסדתי, כי לא יכולתי להגיע מירושלים, או אולי מפני שהדיבורים על סוף העולם כמו שאנחנו מכירים אותו בחוג אינטימי של חברים לספסל, שירדו גם הם מהפסים, עשו עליי רושם עז מדי, ואני צריכה עוד זמן לעכל את העובדות, לפני שאקבל עוד מנה או אהיה מוכנה להוראות פעולה, שיחייבו אותי להחזיק 4-3 פחים בבית ולבנות ערימות של זבל.

לפי המידע החדש שמבעבע בצורה כמעט חולנית בתוך המוח שלי, רכבת, כמייצגת את תחילת עידן הקיטור, יהיה היעד שלה אשר יהיה, נעה בציר שמיום ליום הופך ליותר ויותר זר בשבילי.

יורדת מהפסים.
נראה כמה זמן זה יחזיק...
עד כאן זה מאוד מבדר.