בשיעור השלישי של מחזור ג' של קורס הפרמקלצ'ר שלנו עשינו כרגיל ליקוט עירוני. לירון סחב אל הגינה בלוק איטונג פשוט וכעור למראה. "מה נעשה איתו?" אולי עציץ? אולי נבנה איתו משהו? אולי ואולי. ובינתיים הבלוק שוכב לו חסר מעש ומוסיף למראה המוזנח של החצר האחורית. אישהו, כמו עוד כמה פריטים בחצר, הוא לא הושלך החוצה וחיכה ליומו.

היום, בעודי כותבת במרץ על המחשב, אני רואה דמות חדשה הולכת הלוך ושוב בחצר של הבית הצמוד. הדמות נראתה ידידותית למראה וקיוותי שהדמות היא הדייר החדש בדירה שלאחרונה עברה הסבה ממרפאת שיניים (מיתולוגית) לדירת מגורים. רצינו שיבואו דיירים עם ראש אקולוגי כדי שנוכל לאחד גינות. בעיקר רציתי שיהיו אלה שכנים שינצלו את הגינה האחורית שלהם ויטפחו אותה כל שלא יהיו שם עוד התיישבויות בלתי נעימות (כן כן).

ובכן, הסתכלתי הלוך, הסתכלתי שוב, והסוף קילפתי את עצמי מהמסך ויצאתי החוצה "לעשות קומפוסט". תפסתי את הדמות לשיחת הכרות, אחרי הכל, מאז שהתחיל הסתיו אני מתרגלת שכנות.

אז איך כל זה קשור לבלוק??

התברר שלדמות קוראים איתי ויש לה, כלומר לו, גם בת זוג, ושניהם יחד טיפחו גן ירק שלם בחצר האחורית של הדירה השכורה הקודמת שלהם בגבעתיים. לא האמנתי למשמע אוזני! אמרתי לאיתי כמה אני שמחה שהוא סידר לעצמו יציאה לגינה האחורית, ישר מהמרפסת, והוא התגאה במדרגות שבנה ממש בעצמו.

"אבל מה, חסר לי רק בלוק אחד!"

"בלוק אחד? זה בדיוק מה שיש לי!"

וכך הגיע הבלוק לייעודו, הושלמו המדרגות ויש לנו מישהו לחייך אליו ברחוב, או לבקש ממנו סוכר... (רק מטאפורי כמובן).