מאז שנולדתי, אני גר בבית משותף בעיר. אני מעדיף "בית משותף" על 'בניין' כי זה מקום שאנשים גרים בו וחיים בו. כשהייתי קטן (לא שעכשיו אני גדול), היינו ביחסים טובים עם השכנים. מכוס הסוכר, הקמח או הביצה מדי פעם, ועד לזמנים שישבנו אחד אצל השני לקפה ועוגה. אני זוכר בעיקר את המשחקים שאני ושאר הילדים בבית שיחקנו כל הזמן. יכולתי באמת ובתמים לומר שיש לי חברים בבית.

עבר זמן ודברים קרו. רוב השכנים התחלפו והיחסים עם המעט שנשארו התערערו. לא מעט מהדירות בבית מושכרות ואת השוכרים אני בקושי רואה, מה גם שהם מתחלפים מדי שנה. הייתי בחטיבה ואז בתיכון והתרכזתי בעצמי כמו נער טיפוסי. כששירתי בצבא, רק ביקרתי בבית מדי שבועיים-שלושה. חמש שנים עבר מאז שהשתחררתי, ואני עדיין גר באותו הבית. זר שיבוא לכאן מדי פעם יחשוב שמדובר בבית רפאים – המכוניות מדי פעם נעלמות וחוזרות וכמעט ולא רואים אנשים.

ובחמש שנים אלו וגם היום, כשניסיתי כאדם בוגר לחייך מדי פעם לשכנים החדשים או לנסות להזיז משהו – קיבלתי כתף קרה. לפני קצת זמן שתלתי שתיל הדס בגינה שהגננים, אם אפשר בכלל לקרוא להם כך, הרסו. עברה שכנה וראתה אותי. היא הסתכלה עלי כאילו נפלתי מהירח ! חלילה, לשתול שתילים בגינה, מי עושה דבר כזה …

קיימים מספקי מחקרים אנתרופולוגיים וסוציולוגיים שהראו שבני אדם מאז ומתמיד חיו בלהקות ובקבוצות. בעיר, הקבוצה הקרובה הראשונה לאחר בני הבית הם השכנים בבית המשותף או ברחוב. במצב זה, אם רוצים לעשות משהו, אי אפשר לפעול לבד – חייבים לשתף. זה טוב כדי לפתור בעיות (כמו זרים בעלי כלבים שנכנסים לחרבן בגינה, או לדבר עם 'גננים' שחושבים שהדשא הוא משחק "כובש שטחים" וששתילים ועצים זה דבר רע), וזה טוב כדי ליצור יש מאין - שינויים בכיוון הסביבה או הפחתת פליטת גזי חממה - תיקון הכרחי פה, שיפוץ שם, חלוקת משאבים נכונה, וכו'.

זה טוב לנפש – לדעת שיש לך על מי לסמוך, ולא רק אם חסר לך קמח או סוכר. אחרי הכל, זהו בית והוא משותף, לא ?