מכל הדברים החכמים והנבונים הכתובים בספר 'זבל אנושי', מה שהכי הפך לי את החשיבה הייתה הפיסקה שהוא כותב על כך שבני האדם המציאו דרך חסרת הגיון לחלוטין לטפל בצרכים שלהם. הוא כותב (אני מצטטת מהזיכרון), שאנחנו משתינים ומחרבנים לתוך קערה גדולה של מי שתיה נקיים, ואז שוטפים את זה עם עוד מי שתיה נקיים. פתאום היה נראה לי שהעולם באמת הפוך על הראש.

עדיין, לקח לנו מספר חודשים נוסף, ומעבר לבית עם חצר, עד שהתובנה הפכה למציאות.

אני מקווה שיקום יום אחד האדם שיצליח להקים ערימת קומפוסט 'זבלאנושי' בחצר של הבית המשותף, אבל בבניין ביד אליהו אפילו הצליחו להרוס לנו (פעמיים) את הקומפוסט המחתרתי הרגיל שהקמנו (לא היה מה לדבר על שיתוף פעולה עם השכנים), אז לא היינו מעזים לעשות משהו נועז יותר, מה גם שנדרש מתקן קומפוסט נאה בגודלו כדי לטפח קומפוסט 'זבלאנושי'. התא הראשון במתקן שלנו, בגודל מטר מרובע בערך, עומד להתמלא בימים אלה, לאחר חצי שנה - איזו התרגשות...

על הפרקטיקה של 'זבלאנושי' או 'שירותי קומפוסט' בפוסט הבא.