מגרש ערי הלוויים מסביב לחומותיהן (ויקרא כ"ה ל"ד, במדבר ל"ה, א'-ז'), כלומר, "רְחבה פנויה מזריעה, מבתים וּמֵאילנות לנוי העיר, להיות בה לאוויר" (סוטה כז ב, רש"י ד"ה מגרש), שימש לעיר, איפוא, למטרה כפולה: ראשית כול לנוי וגם לריאות. אולי נתן רעיון של התורה את הדחיפה לאורבניסטים בעולם, בייחוד באנגליה בדורנו אנו, ליצור רצועות ירק כהפרדה בין העיר לבין האזור - את ה"חגורה הירוקה".

ברם, יש הבדל גדול בין המקור שבתורה לבין יישומו בימינו: החגורה הירוקה שבתורה אינה ניתנת לשום שינוי וּבשום זמן, גם אם תחליט על כך רשות עירונית מכל סיבה שהיא. "דבר, שנאסר משום נוי העיר - אין אפשרות לִבני העיר למחול עליו" (חידושי הרשב"א לבבא בתרא כ"ד ב', ד"ה הא דאמר). ייעוד הקרקע של הֶערים המיוחדות האלה, היינו, "שדה", וּ"מגרש", כפי הגדרת התורה, אינו ניתן לחליפין. "אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש" (ערכין ל"ג ב').. הטעם הוא אסתטי, לפי מושְגי הזמן: "מגרש פנוי מכלום ואין בו בית ואין זורעים אותם, אלא נוי הוא לעיר" (רש"י שם ד"ה שדה, עירובין נ"ו ב', תוספתא כפשוטה סוטה ע' 666). אמנם, גם אינם עושים שדה מגרש, כלומר, להשאיר אותו ריק, בלי נטיעות וּבתים "משום יישוב ארץ ישראל והיינו חורבן, שממעט את הזריעה" (רש"י שם ד"ה אין עושין). אך גם אינם עושים מגרש שדה, כלומר, נטוע וּבנוי - מפני "שמחריב את נוי העיר" (רש"י שם ד"ה ולא מגרש). אכן, אין נטיעת עצים מהווה שינוי ממגרש לשדה. האיסור כאן הוא מטעמי נוי העיר בלבדם (רש"י שם ד"ה מגרש).

הרחקת האילן מגבול העיר (בבא בתרא כ"ה ב'), שטעמה הוא ההקפדה על נוי העיר, זכתה בתלמוד הירושלמי (ירוש' שם ב' ז'; י"ג ג') לבירור, האם הנוי קובע כאן, או שמא כאן קובעת ההאפלה, הנגרמת ע"י הענפים הסבוכים והֶעלים? השאלה מצאה את ההסבר על-ידי ניתוח ההבדל בין שני הנימוקים, כאשר האילן נטוע בתוך שטחם של הבעלים, לכן אין הוא מהווה מטרד להם כלל וגם לא לזולתם. הוא עלול להוות מטרד רק מבחינת היופי, שהוא מסתיר מן העיר ואז דינו להרחיק ואין בני העיר יכולים למחול על הפגיעה ביופי. אכן, כאן מופיע גם גורם אחר להרחקה "משום שניאו רע", כלומר, כאשר ניענוע הענפים מהווה מטרד. (עד כאן מתוך "האקולוגיה האנושית בעולם הַעתיק").

וּמכאן לספר "חיים חדשים, דת, אימהות ואהבה עליונה בַהֲגותו של אהרֹן דוד גורדון" מאת עינת רמון בהוצאת כרמל תשס"ז. במאמר המוקדש לִקריאה ברומן "תמול שלשום" של ש"י עגנון מתאר חיים באר את הקונפליקט התרבותי האדיפּלי של גיבור ספרו של עגנון, יצחק קוּמֶר. בכך הוא מסכם את המשמעות התאולוגית של ההיפוך הציוני-החילוני, את היֶיררכיית הסמלים התנ"כית, שהונצחה בסִפרות חז"ל וּבקבלה, אשר על-פיה האל הוא השליט, וּבן-הזוג של ארץ ישראל - אם העם היהודי:

מצד אחד, האל הוא ה"בעל" של הארץ, שגורם לה ללדת על-ידי הגשם (למשל, ישעיהו נ"ה י'), והוא אמנם 'בועל' בהם (ירמיהו ג' י"ד, ל"א ל"ב), והדבר מעוגן ב'ברית' שלו עמהם, דבר, שאינו מנוגד לִרצונו, שגם הם יבעלו את ציון - אדרבה, האו בעצמו מביא אותם לציון (ירמיהו ג' י"ד) - מעין גילוי עריות, שכמו בקבלה איסורו רק במישור הארצי, הנמוך, אך לא בעולמות העליונים, למשל 'ועולה יעקב ללקט תענוגים כאמו'. להיפך, האב כועס דווקא, כשהם מסרבים 'לבעול' את הארץ, וגוזר עליהם גזירת ארבעים שנה במדבר, אבל בניהם יזכו לבעול את הארץ בִרצונו של האב - 'והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה' (במדבר י"ד ל"א). אולם מצד שני, לא פעם נתפסת ארץ ישראל כארץ-אם, שבניה הוגלו ממנה על-ידי אל-אב כעוס וּפגוע, שמאשים את בניו בִבגידה, לעתים עם הארץ עצמה ('כי תוליד בנים וּבני-בנים ונושנתם בארץ והשחתם' (דברים ד' כ"ה), ועם גילוליה. יתר-על-כן, קנאותו של האל-האב בקשרים הנרקמים בין בניו לאָרץ-האם וציפיתו המעוותת, שהבנים ייהפכו לִנְשות חיקו ('אנו רעייתך ואתה דודנו') מתיישבות היטב עם הסיוט המודחק שיצחק נמלט מפניו. המודל הציוני-חילוני, שבו הבנים מפנים עורף או אפילו רוצחים את האל-האב ושבים אל אם - ציון, ההופכת עתה לכלה וּלרעיה המחדשת ימיה - עונה בדיוק על הפנטסיות הארוטיות של קוּמֶר.

הגלגול הציוני-חילוני של מערכת הסמלים המציינצת את הקשר בין העם לארצו, לא היה, אם-כן, ציור של איחוד "משפחתי" בין אלוהים (האב) לבין העם (הבן) והארץ (האם-הכלה), אלא של חידוש הקִרבה בין 'העם', המסומל כגבר, לבין הארץ, המסומלת כאישה. מערכת הסמלים הציונית החילונית, הסובבת סביב אהבת ארץ ישראל, לא התנתקה כליל ממערכת הסמלים הדתית, אלא הפכה אותה ואת משמעויותיהן על פניהן. היפוך ההיֶיררכיה המסורתית - של אלוהים וארץ ישראל - ביטֵא את היחסים הדיאָלקטיים, שהיו לציונות החילונית בראשית דרכה עם היהדות הדתית. ארץ ישראל הפכה למטְרת העשייה הלאומית בִמקומו של האל-הזכר וסללה את הדרך להשתחררות הגברים מהציות המסורתי המעיק לֶעבר. ציוויי הֶעבר מיוצגים על-ידי סמכויות הלכתיות של גברים-רבנים, שהגדירו את מכלול החובות הלאומיות במסגרת שמירת מצוות. ואולם מערכת סמלית-חילונית זו העמידה תפיסה חלופית של חובות לאומיות, הטעונה במשמעות רליגיוזית של אהבת המולדת וּפולחנה, מעין פולחן של אלָה, התובעת ממאמיניה עבודת אדמה וּמאבק צבאי. חובות אלו החיפו את החיובים הדתיים המסורתיים ואת הסמכויות התובעות ציות תוך קיום רצף חלקי עם מערכת הסמלים של הארץ - כאם וַאֲהובה, שדמוותה גלומה בתנ"ך וּבסִפרות חז"ל.

במכתבו הראשון של גורדון מֵארץ ישראל, אשר פורסם ב-1904 בעיתון היהודי-הרוסי Yivreyskaya Jijan [=החיים העבריים], ביטֵא גורדון את המהפך הסמלי והתאולוגי האופייני לציונות החילונית בראשית דרכה. ארץ ישראל, הוא כתב,

'היא אם אוהבת ורחמניה, ואולי אהבתה עוד יותר עמוקה, אבל היא רוממה לאין שעור בגדלותה הרוחנית, חותם של רעיון נִשא על מצחה ותוגה חרישית במבטה. הנך מרגיש את עצמךחבוק בִזרועות עדינות של אם חכמה, דגולה מֵרבבה, של בת-מלכה, שמַביטה אליך כמו על בן אהוב שגוּדַל בעבדות ועכשיו שב אליה מעונה, חסר-חִנוך, שפַל-תרבות, ושהיא מבינה אותך היטב בלבה המלא חכמה, אך אתה אינך מוכשר להבינה.'

בתארו את ארץ ישראל, 'אם האומה', הסתייע גורדון בדימוי 'דגולה מֵרבבה'. בִמְקורו, בשיר השירים (ו' י'), שם התואר 'דגול מֵרבבה' מתאר את הגבר האוהב-המאהב, ואילו חז"ל הפכוהו לאחד משמות התואר של אלוהי ישראל (שיר השירים רבה ה' ט'). העתקת שם תואר זה מן האל המדומה לגבר אהוב וּמאוהבה לאם - האָרץ היולדת וקולטת את העם - ממקמת את גורדון היטב בתוככי התבנית של השינוי הסימבולי הציוני-חילוני, שאליו מתייחס חיים באר בתאורו את השניות האירוטית בִ"תמול שלשום". בתרבות העברית הציונית המודרנית נפוצה תודעה סמלית זו בעקבות שורה משירו של שאול טשרניחובסקי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" (ולא כפי שקובעת התורה, בצלם אלוהים). ואולם מבחר המטפורות, שבהן משתמש גורדון, מֵעיד על גם על חריגתו מתבנית זו. כשם שהסתייג מן האירוטיקה הקבלית, כך חפּים כתביו מכל דימוי אירוטי של האָרץ כולה, כַאֲרוסה או כאשת איש. הימנעות מכוונת מדימויים של הארץ הנושאים מטען מיני היֶיררכי, אשר לפיהם יישוב הארץ הוא כמעשה האהבה, עניין של כובש ונבשת, שיקפה את עמדתו המוסרית של גורדון:

בעצם הרעיון של השתלטות על הטבע מסותרים כבר שרשי ממשלת האדם באדם. אם כל עניין החיים, כל טעמם, יֹפיָם וּגבורתם כלולים בָזה שהאדם חש עצמו שליט היוצר בשלטונו, כי אז נמנע הוא שלא תולד שתוכו מחשבה, שלא יקום בו רצון לחוש עצמו שליט על בני אדם, להיות שליט על גבי שליט, יוצר עליון, אדון ליוצרים, ולו תהא זו רק השׂתררות רוחנית בלבד, השׂתררות האדם העליון בכל צורה שהיא. השלטון מוסיף להיות שלטון, תמיד רחוק הנהו מיחס אנושי אמתי וּלבבי אל האדם, אל החיים ואל העולם.

מכתבו השלישי של גורדון ל-Der Jude [="היהודי], אשר בוהופיעו דברים אלה (ב-1971), הבהיר, כי בעבורו הששיבה לארץ ישראל ציינה לא רק את ההיפוך התאולוגי הציוני הנפוץ,שבו תפסה עבודת הארץ את מְקום עבודת האל, אלא תקווה לִצמיחת תודעה יהודית, שתוביל את נפש האדם לשחרור מן הנהייה אחרי שליטה ושלטון. הפולמוס של גורדון עם ניצשה על הבנת נפש האדםועל מהות העָצמה מצא, אם-כן, במכתביו על ארץ ישראל את ביטוי בביקורת על המוסכמה התרבותית המטפחת את שלטון האדם באדם כפועל יותא של שלטון ללא מצרים של האדם בטבע. על כך בהמשכו של אותו מכתב תהה גורדון:

מה שְׂגיאים יכלו הֱיות חיי בני-האדם, מה נעלים היו יַחסי האדם אל רעהו, אל הטבע, אל עצמו, לו רק הבין האדם לחיות! חיים שְׂגיאים, יְחסים נעלים - הא כיצד? היוּכל האדם לחיות חיים שְׂגיאים, אם הוא מתנכר לטבע. איך יוּכל לחיות כעבד לטבע או כשליט על גבו - וַהֲלא שתים אלה שתי צורות הן למטבע אחת? [...] נשמת האדם - האני של כל אדם ואדם - שואפת בפשטות לחיות חיים נעלים מאלה שהיא חיה, כי אין היא מסכימה לחיות חיים סגורים בתוך קלפתה הצרה, זו אשר איגואיזמוס יקָּרֵא לה, כי רוצה היא לחיות חיים משותפים את עולם וּמלואו, לחיות בכל מה שחי וקים; להתמזג את הטבע, את כל מעמקיו וּמרחביו, לחיות את החיים הכבירים, לחיות בָאין-סוף. (עד כאן מתוך "חיים חדשים")

לסיום השיר "עץ אגס" מאת רחל, שלאחרונה מלאו 100 לעֲלייתה ארצה וּבקרוב ימלאו 120 להולדתה:

יד אביב בקשר הזה... אדם מֵקיץ משנה
ורואה: מול חלונו
עץ אגס מלבלב
וּבִן רגע: ההר זה רבץ על הלב
התפורר ואינו.
הן תבין: לא יוכל האדם באבלו התעקש
על פרחו האחד שכמש
בִנשיבת הסתו האכזר –
אם אביב מפייסו וּמַגּיש לו, חַיֵּך וְהגש
זר פרחים ענקי למול חלונו ממש!

וכך מצאתי בַאֲתר "כיפה": "...שלושה סוגי אנשים המקיצים להם בשנתם באביב. יש, שכלל לא יראו את עץ האגס המלבלב, ימשיכו הם בשגרת חייהם האפורה בלי לשים לב בכלל לכל מה שקורה סביבם. יש שיראו את העץ הנהדר, אך ישכחו אותו כעבור רגע, במקרה הטוב יצלמו תמונה שאותה יכניסו לאוסף 'תמונות לשעה בה אני רוצה להיזכר בדברים יפים'. וישנו סוג שלישי של אנשים, ועליהם מדברת רחל, אנשים שרואים את העץ, נהנים מפריחתו, ומיד משתנה מצבם. הם מבינים שאי אפשר להיות עצובים בעת שהבריאה מציגה בפניך את מלוא הדרה, הם חיים את הטבע ואת הזמן בצורה מלאה והם יודעים להתאים את עצמם, כל פעם מחדש, למקום ולזמן שבו הם נמצאים."

תגובות

הבאתי את הדברים מתוך "האקולוגיה האנושית בעולם הַעתיק" כִלשונם, אך אני חש צורך להפנות את תשומַת הלב לכך, שהגישה המשתמעת מהמקורות המצוטטים, נובעת אמנם מֵרגישות אסתטית וּסביבתית, ויש מה ללמוד ממנה תוך התאמה לְצֹרכי זמננו, שבו הזיהום הגובר מעלה מאוד את החשיבות של נטיעת עצים, אך בה בעת יש בה אולי משהו מהיחס ה"תרבותי מדי" אל הטבע בכלל ואל העצים בפרט, ששם נעוצים אולי שורשי הגישה של "אויבי" העצים בני זמננו. וכך מקבלים דברי גורדון שבהמשך לעיל, על השתלטות האדם על הטבע, משנה תוקף.

-- אלון אלירן, 31/01/10

תודה אלון, מקסים. איך אתה מוצא זמן גם לזה?? כל הכבוד.

-- שם בדוי, 24/03/10