מגזר השירותים הוא סך כל העובדים שאינם עוסקים במקצועות יצרניים. מגזר הייצור כולל גורמי תעשייה שבהם עובדים מייצרים מוצרים במו ידיהם. עם ההתקדמות הטכנולוגית והגלובליזציה שבעטיה העבירו את מפעלי הייצור למזרח, נוצר חלל שאותו ממלאים בשירות הסובב את הסחורה המיובאת. במדינות המערב וישראל ביניהן, מגזר השירותים מהווה כ75% מסך כוח העבודה – זאת אומרת, 3 מתוך כל 4 עובדים !

ומיהם אלו ? החל ממוכרים בקניון וכלה בעובדי ניקיון. אפשר גם לשאול שאלה אחרת: מתי בפעם האחרונה ראיתם עובדי ייצור ? מתי מישהו מכם עבד במתפרה, בניין, נפחות, ייצור ברזל, תעשייה צבאית ? אז שוב – מיהם אלו ? אנחנו. רובנו, בכל אופן. מגזר השירותים תמיד היה קיים, אך לא בסקאלה של היום. מאחר והגידול היה מהיר מאוד, נוצרו עבודות חדשות יחסית, באמצע המאה ה20, שלא בדיוק יודעים איך לעשות אותן. ולעבודה לא מקצועית, אפשר לקחת אנשים לא מקצועיים. כולם, כבר אמרתי ?

עם הזמן, נבנו (ועדיין נבנות) תורות שונות המכתיבות איך לנהל עובדים, וכיצד נראה שירות טוב. רוב התורות הללו, בלשון המעטה, לא סופרות את העובדים אלא רק את מי שהם עומדים לפניהם – הלקוח. ומכאן ועד הכותרת הכתובה מעלה, הדרך קצרה – עובדים של רשת ביגוד מפורסמת מוכרחים לומר את המשפט הזה לכל לקוח שנכנס לחנות, בכל סניף. כאילו היו תושבות ת"א מרחוב פין הכורעות לכלי הרכב הנוסעים לאיטם במקום ומציעות את שירותיהן.

רוב עבודות השירותים מניבות שכר מינימום, ובמקרים מסוימים מעט יותר. ולכן, העובדים (או הכורעות) הללו עושים את שלהם תמורת 20.70 לשעה. אם לא הייתה 'מגבלה' זו, היו משלמים להם פחות. רוב העובדים נדרשים לעבוד משמרות ארוכות, גם בשבתות ובשעות עבודה לא שגרתיות – לעתים, עד הלילה ואחריו.

לפני כשנתיים, קרה לי מקרה – זוגתי ואני נכנסנו לחנות של רשת ביגוד מפורסמת אחרת בקניון. השעה הייתה קרובה לסגירה, וכשבאתי לקחת בגד צעק עליי מוכר אחד - “אל תגע במקופלים !”. בהלם קל, זזתי למדף אחר, רחוק ממנו, ואז מוכרת שנייה - “אל תגע במקופלים ! יש תלויים !”. אוקיי, הלכתי לתלויים, וכדי לחפש מידה של חולצה שמצאה חן בעיני – חלילה – הלכתי שוב למדף. ואז קמה מוכרת שלישית - “אל תגע במקופלים !!!”.

הלכנו למישהי שנראתה כבעלת סמכות והסברנו לה בנועם שבאמת רצינו לקנות אבל החשק, אבוי, אבד. היא ביקשה שאצביע על העובדים הזועקים, הראיתי לה ועזבתי את המקום. מאז, אגב, לא נכנסתי לחנויות הרשת הזו.

זה היה עבורי שיעור בלתי נשכח בהשפלה. העובד, שגילו כגילי או פחות ממני (לעתים בהרבה), נרעש למראה בגד שאינו מקופל או דבר אינו במקומו, שמא האחראי ינזוף בו, ירביץ בו תורה או לא ישחררו לביתו בשעה 21:30-22:00 בלילה. אני לא המושפל כאן – זה הוא, שצריך להחזיק את העפעפיים עם אטבים, לאכול שתי ארוחות בעבודה מתוך שלוש ביום, לעמוד על הרגליים נון-סטופ, לקפל בגדים טיפ-טופ, וכל זאת תמורת 20.70 לשעה. הוא לא אשם.

אז מה רוצים מהם בפריים-טיים של יום שישי ? לא מעט רואים את מה שקרה לי (וכנראה גם לאחרים) בצורה הפוכה - "כל ממזר מלך". המוכר לוקח סמכויות שאינן לו - מפקיע את ההשפלה מידיו של המעביד ומגלגל אותה אל הלקוח. הטרוניות של הצד של הלקוח בולטות הרבה יותר - “איזה מין שירות זה", “כמה זמן חיכיתי עד שיענו לי במוקד", “למה אי אפשר לנתק אותי". ושוב, הלקוח הוא המושפל, כי הוא נכנס לחנות, משפיל מבט אל מול המוכר האימתני שיודע יותר טוב ממנו ו'דוחף' לו את החולצה בצבע צהוב-בננה שאף אחד לא קנה.

כמה קל זה לראות את זה כך, נכון ? כמה קל להאשים את המשרת, שנאלץ להתחנף אליך ולומר לך "אני לא מוותר\ת עליך בשביל כסף", לצעוק עליו כאילו היה מקבל ההחלטות העיקרי בחברה. כמה קל להתעלם מההשפלה שהאנשים האלו עוברים. נסו להעמיד את עצמכם בתור עובד ניקיון, לבוש באפודה בצבע זרחני עם שם של חברת כח-אדם עלומה, שלפתע אתם רואים מישהו מוכר, חבר ותיק מבית הספר. כיצד הייתם מרגישים ? עדיין כל ממזר מלך ?

נסו לחשוב על כך בפעם הבאה שאתם צועקים על נציג שירות בטלפון, בחנות. נסו אולי להחליף את הצעקות בשאלה פשוטה: “מה שלומך?”