| נושאים בענף |
08/03/10
שניים מתוך ארבעה: מים
המים לפי החוק שייכים למדינת ישראל. החוק מכתיב מצב שבו אנו נדרשים לשלם עבור כל טיפת מים שאנו צורכים. עד כאן הכל בסדר, מובן וברור. בשנים האחרונות מתרחשת תגובה סביבתית לבזבוז המים השיטתי המתרחש במדינה, והיא השימוש במים אפורים. משרדי ורשויות הממשלה עדיין לא יודעים לגמרי כיצד להתייחס לנושא זה. סיבה אחת אפשרית היא שחוק המים, שנחקק ב1959 (ותוקן רבות מאז) הוא חוק בעל 160 סעיפים, סבוך מאין כמוהו וקשה במידת מה לאכיפה. סיבה אפשרית אחרת היא שמדובר במים שלמעשה האזרח כבר שילם עליהם וזכותו המלאה להשתמש בהם.
ב4 בפברואר, פרסם משרד הבריאות אזהרת שימוש במים אפורים. הסיבות: סיכוי גבוה להפצת מחלות זיהומיות קשות עקב השקיית גינות לאחר מגע עם בני אדם ובעלי חיים, וסיכוי לבלבול בחיבורי צנרת שיגרום להובלה של המים האפורים לברזים הרגילים בבית ולמי השתייה. המניע: בבדיקה שערכו במים אפורים, נמצאו ריכוזי חיידקים דומים לאלו הקיימים בשפכים לא מטוהרים.
ב15/6/2008, יצא מכתב מהמהנדס הראשי לבריאות הסביבה, משרד הבריאות, ללשכות לבריאות הסביבה, המכתיב תנאים להשבת (שימוש) מים אפורים להשקיה או להדחת אסלות:
* מסמך הנדסי המראה את השינוי במערכת ההולכה.
* איכות המים הנדרשת, בחינת השפעה על הסביבה עם העדפה למים 'בהירים'.
* אישור לרשות מקומית או לעסק בלבד.
* מינוי גוף מומחה האחראי לטיפול בהשבה.
* איסור הפעלה בשטח פרטי ובעסקים 'רגישים'.
* הצגת אמצעים לשמירה על תנאים נאותים.
* מרחק מהציבור.
* גיבוי של מים שפירים והזרמה לביוב במקרה של תקלה.
* מניעת חיבור צולב למערכת המים השפירים.
במילים אחרות – My way or The Highway.
למעשה, אין חוק האוסר על התקנת מערכות מים אפורים, אך יש תקנות עמומות למדי לגבי התקנת מערכות כאלו ודרך התקנתן. זה אומר שמשרד הבריאות יכול לנסות לאסור על אזרחים להפעיל מערכות כאלו בביתם – 'להפתיע' אותם ולהגיש נגדם תלונות, ואלו יתבררו לרוב בבתי משפט (לעניינים מנהליים בדרך כלל – עניינים שבין רשות מנהלית-ציבורית לפרט). אם היה חוק, היה איסור מוחלט ובתי משפט בכלל לא היו מתערבים (כל עוד החוק הוא מידתי).
הנקודה היא שבאין חוק ספציפי ובאין תקנון מפורט, יש סיכוי מסוים (מסוים !!!) שמערכות מים אפורים מסוימות באמת עלולות לפגוע באזרחים (ולא בגלל שאין חוק, אלא בגלל שהן לא עושות את עבודתן כראוי). הסיכוי המסוים עולה כאשר האזרחים משתמשים (לרוב, ניתן להניח) בדטרגנטים שונים שעלולים לזהם את הקרקע או לפגוע בבני אדם, לא נוקטים בהיגיינה נאותה וכיו"ב.
רוב הזמן, סביר להניח שלא כך יהיה המצב – הסיכוי הגדול יותר הוא שאזרחים המתקינים לעצמם מערכות מים אפורים (או משלמים עבור מערכות משוכללות יותר כאלו) יעשו כל שנדרש כדי שהם לא יפגעו מהן. וסיכוי זה עולה באם אותם אנשים ישתמשו בדטרגנטים שאינם פוגעים בסביבה ו\או ינקטו בהיגיינה נאותה.
חשוב להבין שהחוק לא מבטיח שהכול יתנהל כהלכה, אבל הוא יכול לעזור בדרך שבאופן ישיר ועקיף תגרום לכך שהכול יתנהל כהלכה: הצגת האפשרויות העומדות בפני האזרח, הצגת היתרונות בהתקנת מערכות כאלו, סיבסוד ועזרה בהתקנה, פיקוח על חברות מתקינות, תמיכה ועזרה, מתן תמריצים וכיו"ב.
החוק יכול גם לעזור בדרך אחרת – לעשות מה שחוק אמור לעשות – לחייב את האזרחים להתקין מערכות מים אפורים, ולעשות כנ"ל כדי שאזרחים יעשו זאת ללא עוררין. ז"א, מי שלא יתקין יהיה עבריין. מדיניות הממשלה כיום (ובשנים האחרונות) היא ליברלית, וסביר להניח שלא ישתמשו בכוח הכפייה של החוק באין סכנת חיים נכוחה. ומה אם יש סכנת חיים ? זאת שאלה טובה.
ובכל מקרה, המצב הנוכחי מאפשר יישום אזרחי של פתרונות לבעיה. הבעיה מתחלקת לשתיים:
קרובה – חשבונות המים של האזרחים גדלים ויגדלו עוד עם הזמן.
רחוקה – הסביבה נפגעת פגיעה אנושה בגלל התנהגות בזבזנית, הן של האזרחים והן של המדינה.
היישום האזרחי מתחלק גם הוא לכמה חלקים:
שיפוץ מערכות מים קיימות והתקנת אביזרים חוסכי מים.
חיסכון אקטיבי – שימוש מופחת במים, 'הזזה' של מים משטיפת הכלים או מהאמבטיה לשירותים ולהשקיה.
התקנת מערכות מים אפורים פשוטות או משוכללות, מאולתרות או מתוכננות.
נוכל להניח את עיקרון החסד על היישום האזרחי, ולומר שאף אזרח לא מחפש לפגוע בסביבה ובאזרחים אחרים בניסיונותיו לחסוך מים. האזרח החוסך מבקש לעזור לעצמו (ע"י חיסכון בחשבון המים) ולסביבה, ובאין תמיכה או פעולה ממשלתית הוא פועל בהתאם לאמצעיו. כך או כך, הפעולה נדרשת.
תגובות
נכתב לא מזמן באתר שלי, באותו נושא
http://www.bayadaim.org.il/2010/07/לא...