הרומן שלי עם הסקטים החל כשהייתי בן 11 ואחותי עבדה בחנות למוצרי ספורט. זה היה מאוד 'אין' ו'קול' בחו"ל אז, ויבואנים החלו להביא אותם לכאן. החלטנו שנינו לנסות וקנינו זוג סקטים אחד, עם גלגלי פלסטיק. לימדנו את עצמנו לבד לנסוע, בעיקר בתוך הבית – איפה שיש הכי פחות מקום. אחותי פרשה מהר יחסית, אני המשכתי. הסקטים הוחלפו לאחרים, גם הם לילדים, הפעם עם גלגלי גומי.

החלקתי פעם ולפעמים גם פעמיים ביום, כל יום, גם שישי, גם שבת. לקח לסקטים זמן להפוך ל'טרנד', וחוץ ממני נדבקו עוד אנשים בחיידק – הוקמו זירות החלקה באזורים שונים בשרון, היה אפשר לראות ילדים ברחוב מחליקים בין אנשים במדרכות ובכבישים. חברים שלי הצטרפו אלי במרוצת השנים גם כן. חלקם נשארו, חלקם פרשו. אז, מן הסתם, לא ידעתי שאני חלק ממגמה סביבתית לעילא. מה שכן ידעתי הוא שהרגליים שלי חטובות וחזקות משמעותית ממה שהיו. הפעם, הסקטים הוחלפו לכאלו מקצועיים יותר המיועדים לספורט, התעמלות והחלקה ברחובות קטנים.

בהמשך הזמן דעך הטרנד והמחליקים נשארו למשוגעים לדבר, ואני ביניהם. עד השירות הצבאי המשכתי להחליק במרץ – בלי פעלולים, בלי התלהבות, רק מהירות ואוויר. במהלך השירות לצערי לא יכולתי להחליק יותר עקב אילוץ הזמן – פשוט לא הייתי בבית. אבל לא שכחתי את הסקטים. הם גם לא שכחו אותי. לקראת סיום השירות חזרתי להחליק, ואיך לומר – כמו לרכוב על אופניים. שום דבר לא השתנה.

לאחר השירות, חזרתי להחליק יום יום, שעה רצופה בכל פעם. הוקם ספורטק חדש בהרצליה, עם שבילים וזירת החלקה נוחה. לא הייתי זקוק לה יותר – הרחובות הם הזירה שלי. התחלתי לעבוד, ועם הזמן גם נסעתי לעבודה איתם. עכשיו, זה כבר לא סתם כלי לחיטוב הרגליים – זה הפך לכלי תחבורה לכל דבר עבורי. הסקטים הוחלפו הפעם לכאלו מקצועיים עוד יותר המיועדים לספורט והחלקה במהירות גבוהה.

כשהתחלתי להילחם עבור הסביבה, הסקטים היו שם באופן טבעי. עם הזמן, ראיתי שוב אנשים מחליקים והרגשתי שה'טרנד' חוזר – הפעם בפנים אחרות. קמו קבוצות הדרכה ולימוד, קבוצות נסיעה (“תאר" היא אחת מהן והגדולה שבהן), תחרויות פה ושם והתעניינות גוברת בחנויות הספורט.

בשבילי – אין אופציה אחרת לנסיעה בעיר. אין לי אוטו וגם אם היה לי, כמעט ואין לו ערך במקום שבו אני (ורוב אוכלוסיית מדינת ישראל) גר. בין עיר לעיר, הסקטים בתיק ומחליפים את הסנדלים עם הירידה מהאוטובוס. עכשיו זה לא סתם 'קול' ו'אין', ולא רק כיף או רגליים חטובות. הפעם, זו שליחות ואני מפיץ את הבשורה.