היום קמנו מוקדם. אני, שירה, אחד מדיירי הבית הקבועים ומתחלף אחד נסענו לבקר את נאווה מחוות תבלין וגן שבצומת כרכור.

היא הראתה לנו את חממת התבלינים הלימודית האורגנית, את שתילי הפפאיה ואת שרותי הקומפוסט. מההתרשמות שלי הירקות שגדלים בחוץ תחת השמש לא צריכים את הריסוס (על בסיס עץ הנים ההודי) כמו הצמחים שבחממה, אף על פי שהם טיפה קטנים יותר, אך לא פחות טעימים. בתור מזכרת רכשנו שתילי סטיוויה מתוקים ועסיסיים. הם דווקא הצליחו בחממה יפה, כנראה בגלל הקרבה המשפחתית לבזיליקום שהיה כוכב החממה.

חזרנו הביתה מלאי השראה והחלטנו שהגיע הזמן לקטוף את הרימונים למרות שרובם עוד בגוון ירקרק ורדרד (להציל את מה שעוד לא נגוע). כאן מגיעה ההערה על העצלנות, אפילו שיש לנו שקיות נייר, אפילו שהזהירו אותנו, אפילו שתכננו לעשות את זה המון זמן לא כייסנו את הרימונים כשהיו קטנים. (לכייס זה לקשור שקית נייר מעל הפרי כדי שזבובוני הפירות לא יטילו לתוכו את הצאצאים שלהם ויהרסו את הפרי).

לאחר התגייסות כמעט מלאה שלי דיירי ואורחי הבית העץ הענק היה ריק תוך שעה. ושוב לעצלנות, לא השקנו את הבוסתן הקטן המון זמן החבושים והתפוזים הצמאים שליד עץ הרימון נראים עצובים, אך לא הרימון. הרימונים שהצלחנו להציל מזבובי הפירות הספיקו למלא 3 ארגזים בינוניים. בגלל חגיגת זבובי הפרי כמות שווה הלכה לבור הקומפוסט.

מה נעשה עם כל השלל החמוץ מריר? מיץ מיץ מיץ, אותו אפשר להמתיק כדי לפצות על הקטיף המוקדם ולהקפיא. אם יהיה מספיק מיץ אולי נכין רכז, תרכיז רימונים טוב נשמר ללא בעיה גם בלי שום חומר משמר. יצא לי לשתות תרכיז משנת 1998 שהכינה בעלת הבית הקודמת. (בהתחלה בהיסוס, אח"כ בחיוך).