אל ההתרגשות שלקראת היום המאיר שלנו נוספה סַעֲרת הרגשות בעקבות ההודעה על הצורך לעבור דירה. לכאורה, אפשר היה לצפות, שהדבר יעיב על היום החגיגי. בהמשכו של היום אכן הוסט הדגש ממסיבת חנוכה לדיון על המעבר, אך גם זה היה ברוח אופטימית.

בכל אופן, הבוקר החל בִסערה. מאיה הופיעה מצוידת במספריים וחיוך גדול. אני נבחרתי להיות ראשון המסתפרים, וכיוון שחיכיתי לתספורת הזוֹ זמן רב, התיישבתי בשמחה ומיד שקעתי במדיטציה עמוקה. משהו בהרגשה, שאני בידיים טובות, יחד עם המבט המופנה מחציתו אל המראה וּמחציתו אל הכיכר שמאחוריה, שנותרו רק שבועות ספורים לצפות בה מהכיוון הזה.

לאורך השנים הייתי מוצא את עצמי לפעמים דרוך כדי להספיק להסביר את רצונותיי לספר בטרם יהיה מאוחר מדי, ורק במשך הזמן מצאתי ספרים קבועים, שכבר ידעו בדיוק, מה אני רוצה. אצל מאיה הספיקו הנחיות כלליות ביותר, ואת השאר השארתי בידיה. כפי שהבטיחה, כך גם הרגשתי: היא מתייחסת "אישית" לכל שערה. התוצאה עומדת בינתיים כבר שבוע במבחן הביקורת שלי ושל הסובבים אותי. בעיקר אני מרגיש התרעננות אחרי היפטרות ממסת שיער, שהתאימה לי קודם, אבל לאחרונה כבר הִתחילה להכביד על המראֶה.

כך אנחנו מרגישים גם לגבי מעבר הדירה. הדירה, ששירתה אותנו נאמנה שלוש שנים, הפכה גם למעמסה תחזוקתית וּמחשבתית, והמעבר לדירה החדשה הוא תשפורת, או שמא מַשְׁפֵּר, כפי שמכנה זאת אופק.

וגם תמי ראתה זאת בדרך דומה.

אלון