11/12/10

פסיפס באמבטיה ובחיים

כשאני מחפשת "פסיפס", אני מוצאת את מילותיו היפות והמדויקות של טל-אל, שבילה שעות רבות באמבטיה, מחבר פיסה לפיסה. גם אני ביליתי שם, זה היה אחד מהמקומות החביבים עלי ואחת הפינות שאני הכי אוהבת בדירה.

אבל הדבר שאני הכי מחוברת אליו זה התמונה שיש לי בראש של חדר האמבטיה עם הפסיפס גמור. ואת זה אני לוקחת איתי. כל פעם שישבתי בשירותים, נדדה מחשבתי לאמבטיה הגמורה, שם היא נחה והתענגה לה. ובמציאות - יש עוד הרבה עבודה, והזמן להשלמתה ניתן טיפין טיפין.

המעבר שוב מלמד אותי שלהשלמה הפנימית יש בשבילי ערך יותר גדול מאשר ההשלמה החיצונית. בפנים אני יודעת שהכל מתפרק, גם אני, והעבודה היא להשלים עם זה. כל השלמה של דבר מה במציאות מחזקת איזו אשלייה. בשביל מה אשליות? יותר טוב להשלים עם המציאות. ובמציאות הכל משתנה כל הזמן, הכל בתנועה, הכל מתפרק, וטוב שכך. כי מכל התפרקות צומחים חיים חדשים. בלי ההתפרקות, בלי התנועה, אין חיים.