כך שכשנכנסתי לעץבעיר הדבר האחרון שרציתי היה שייכנסו לי לצלחת. אמרתי לתמי שתעזוב אותי מענייני תזונה, פחות או יותר במילים האלה, וכך היה. לא הלכתי לסיבובי פרסום להפסקת האוכל, הבאתי בקביעות את ארוחת הצהריים שלי (תבשיל סויה ופתיתים) מהבית, ולא שיניתי את הרגלי התזונה שלי כהוא זה. שני הראשונים נשארו, דועכים לאיטם, כפועל יוצא של שינוי בהרגלי התזונה. כן, כמין קסם שקורה מעצמו ובלי שאף אחד הכריח אותי, משהו קרה.

זה התחיל בהתמכרות לשייקים. הקומונה הטבעונית שדרכה הגעתי לעץבעיר חשפה אותי לעולמם המופלא והכינה את הקרקע לשייק ירוק, דבר שסירבתי לו בתוקף עד עץבעיר. אז בהתחלה שתיתי את השייק שלי כמעט רק על בסיס פירות, בחושבי שמשקאות בהחלט לא אמורים לכלול חסה; עם הזמן, הבנתי שהצבע הירוק הוא אשליה בלבד, ושהפירות משתלטים על הטעם העדין של העלים. יופי של דרך להינות ממזון בריאותי, טבעונאים. מה הלאה?

יוגורט קשיו (תחליף יותר מראוי ליוגורט הרגיל), שוקולד בריא יותר (לא, לא שוקולד חרובים!),קרקרים (המייבש זו המצאה די גאונית, חייבים להודות) ועוד ועוד. מובן שטעמם המוצלח יותר של הירקות והפירות האורגניים גם עשו את שלהם. גיליתי שאוכל טבעונאי יכול להיות טעים גם לאנשים "נורמליים", ועל כך תעיד אמי, שאחרי ביקורה בעץ הודתה באוזניי: "באתי קצת ספקנית, אבל היה טעים!"

מהצד השני היה לחץ חברתי, כמעט בלתי נמנע במקום טבעונאי כמו עץבעיר. כבר נאמר "ברומא התנהג כרומאי", והמשכו הישיר של המשפט הוא ודאי "ובעץבעיר התנהג כטבעונאי". איש לא לחץ עלי במפורש לאכול משהו שלא רציתי, אך הכיבוד בישיבות הצוות, החפלקים המדהימים וארוחות התזונה המתחשבת בקורס הפרמקלצ'ר, לא הותירו לי ברירה אלא להתנהג כטבעונאית. ולמען האמת? לא סבלתי. אפילו נהניתי. וכשלא אהבתי את האוכל, אף אחד מעולם לא הכריח אותי לגמור מהצלחת. ראשי וחכי נפתחו למגוון של מאכלים טעימים שלא עושים נקיפות מצפון.

וכך, בשיטת המקל והגזר- לחץ חברתי מחד ואוכל טעים מאדך- הסכמתי לשמוע קצת יותר על תזונה. בשלב זה כבר שהיתי ימים שלמים בעץבעיר בלי ארוחה מהבית או מבחוץ. רוב הזמן הייתי די רעבה, אך במפתיע, כשאכלתי את הארוחות הרגילות שלי בבית, הרגשתי שהן כבדות לי מדי. תמי הסבירה זאת בקלות: הגוף שלי יודע מה טוב לו, לא צריך להכביד עליו. אולי אני אוכלת מאכלים מיותרים?

ממש בימים אלה, הגעתי לשלב של בחינת הארוחות היומיומיות שלי. כמות הסויה (גידול טבעוני אך מהונדס גנטית, לא אקולוגי ועתיר אסטרוגן) פחתה, בזכות מעבר לחלב שקדים, שעוטף את הגרנולה הביתית שאמא מכינה, במקום הדליפקאן התעשייתי, שממנו אני נפרדת בשלבים (מלכתחילה עברתי לחלב סויה בגלל רגישות לחלב פרה ניגר). על פתיתים (קמח לבן!) אני מוכנה לוותר תמורת תפוחי אדמה, ובשלב הבא שואפת לומר לסבתא שהיא יכולה להפסיק להכין שניצל תירס, הרגל לא בריא של שנים, שהמשכתי בשל המחשבה שאני צריכה משהו שימלא אותי. כולי תקווה שסבתא תתאושש במהרה מההלם.

העצה שלי- תתחילו בקטן. במקום לכפות על עצמכם שינויים שאתם לא מעוניינים בהם- תתוודעו לאוכל אחר (נגיד, בהפסקת האוכל). כשיהיה לכם תחליף טעים, השינויים יקרו ביתר קלות. אם יש לכם כאבי בטן ובעיות עיכול- זה תקף לגביכם אף יותר. זה עוזר, באמת.

עצה שניה- תנו לעצמכם זמן. זה תהליך, וגם כשתמי נראית מאוד נחרצת בנושא, זכרו שזה לקח לה 18 שנה. במקרה שלי עדיין התזונה היא בעיניי החלק השולי ביותר בעץבעיר, ואין לי שאיפה להפוך לטבעונאית. אבל שינויים קטנים עשו לי טוב, ואני לא פוסלת את זה שבעתיד התזונה שלי תשתנה יותר ויותר. זכרו, זה רלוונטי לכולכם.

נ.ב- הכותרת לא מדוייקת. אני עדיין לא אוהבת נבטוטים, אבל אני כבר בהחלט לא מפחדת מהם כמו לפני חודשיים. מי יודע? דברו איתי עוד חודשיים, אולי תראו אותי בולסת נבטוטים כאילו אין מחר.