אנחנו, האנושיים, אוהבים לחשוב בדיכותומייות. שחור ולבן, שם וכאן, טבעי ומלאכותי. אנחנו עובדים על התיזה הזאת כבר כמה מאות שנים אז בבקשה לא להרוס. עמלנו קשה כדי לבנות עיר גדולה ותוססת, כזאת שבה אנחנו נרגיש בטוחים מהפראים שם בחוץ. נכון, אז העיר מגיעה על חשבון איזור מחייה של כמה בעלי חיים, ונכון, אנחנו נצטרך לדרוס כמה מיני צמחים. אבל לא נורא, לטבע יש הרבה מקום שם בחוץ. אנחנו פשוט מחפשים פינה שקטה. אנחנו כאן, והם שם.

את תפיסת העולם הזאת מיכאל רוזנצוויג (Michel L. Rosenzweig) פרופסור לאקולוגיה וביולוגיה התפתחותית די מקלקל לנו. התיאוריה שהוא מציג היא פשוטה עד תיסכול ומסתמכת על ידע חדש שנצבר; אם 100% המהמגוון הטבעי צריך 100% מהשטח כדי להתקיים,כל 1% שטח שנלקח מהטבע גורם ל1% מהמגוון להעלם. פשוט וברור. שמורות הטבע, כפי שאנו מכירים אותן כיום לא יוכלו לתת מענה לכל אותם זנים של בעלי החיים והצמחים אשר “נופלים” בסטטיסטיקה תחת ההתפשטות האנושית. כדי לנסות ולשמר את המגוון שנשאר, אנחנו כנראה נאלץ לוותר על הדיכותומיות ולהכיר במקומינו האמיתי כחלק מהטבע - גם אם זה אומר להכניס את הטבע מחדש לשמורות האנושיות שיצרנו לעצמינו.

בספרו "Win Win Ecology" מנסה רוזנצוויג לדון “במדע חדש של המצאת חידושים, ביסוס ותיחזוק שטחי מחייה חדשים על מנת לשמור על המגוון הקיים בטבע במקומות בהם האדם חי, עובד ומשחק”. למדע הזה הוא קורא "Reconciliation Ecology"

נו, אז מה זה קשור לעיצוב?

דניאל מטקלף, חבר חיפאי מהתכנית שבה למדנו יחד לתואר שני (Product-Service-System Design) בפוליטקניקו די מילאנו (שלום דני, אמרתי לך שתהייה מפורסם) בחן בעבודת הגמר שלו את דמות המעצב כזאת שנותנת צורה ומשמעות למרחב החברתי\תרבותי\כלכלי של המין האנושי. לטענתו, זה יהיה רק טבעי למקם את המעצב בצומת שבין האקולוגים והביולוגים לבין המרחב שבו אנו חיים. דניאל קורא לזה "Reconciliation Design".

הייחודיות של עבודתו של דניאל היא אינה ביצירת מערכת הנחיות ברורה לעצב על פיה, אלא בהבנה שבעיות מורכבות זקוקות לפתרונות מורכבים שלעתים מחייבת שיתופי פעולה בין תחומים מקצועיים שאינם חופפים לכאורה, עובדה המצריכה יצירת פלטפורמה שתנסה לגשר בין צורת הידע השונות. לאקולוגים חסרה ההבנה המלאה של יצירה במרחב האנושי ולמעצבים חסר הידע המדעי שייתן תוקף לעבודתם. כאן בדיוק נכנס הבלוג של דניאל.

בבלוג ניתן למצוא , מעבר לתיאור המתודה החדשה, גם שורה של תקצירים והנחיות ראשוניות ממספר אקולוגיסטים צעירים הדנים בזני חיות הזקוקות להגנה או תמיכה בערי ישראל. מעצבים נקראים לנסות ולתת מענה לבעיות החדשות בעזרת כלים מוכרים - צורה, חומר ומשמעות.

נראה לי שבזכות מתודת חשיבה שכזאת ניתן ליצור סביבות מחייה (אנושיות?) אשר שואפות להיות חלק אמיתי ומהותי מהמרקם הטבעי כולו. לתכנן את תכנית הפיתוח העירונית, המרחבים הציבוריים, הגנים הפרטיים, עליות הגג והמרפסות שלנו בהתאם לחוקים אחרים, לא בהכרח אנושיים.

עכשיו אולי אני אוכל לבנות משהו גם לקיפוד שמסתובב אצלי בגינה...

- ניסן -