משה מדריך אותנו בשבילי הבוסתן המטופח שלו. וכשהוא מספר על העצים, זה נשמע כמו שיר.

על כל עץ הוא אומר: זה העץ הכי יפה שאני מכיר, ועל כל פרי - "זה הפרי הכי טעים שאכלתי בחיי".

הוא איש שמח מצחיק - איך אפשר אחרת במקום נפלא כזה? ועד כמה שהבנתי, גם ילדיו עובדים אתו במשתלה. ומה יכול להיות יותר משמח לאדם שבניו ממשיכים אתו את מפעל חייו?

באתי לשם ליום עיון בנושאי גיזום והרכבה. באו אנשים רבים. הביאו כיבוד מעשה ידיהם - זיתים שכבשו, ריבה שרקחו, עוגיות שאפו. יופי!

כולם מגדלים. כולם אוהבים את העצים שלהם.

מתי עוד מזדמן לי לבלות בחברת אנשים שמעניין אותם בעיקר "למה העץ שלי עדיין לא מניב פרי", ו"מה לעשות נגד זבוב הפירות שמשחית לי את השסק". וכמה מים לתת לעצים.

ומשה עונה בסבלנות, במקצועיות, בהומור.

ישבנו בסוכת גפנים, כשאשכולות של ענבים תלויים מעלינו. בין העצים הסתובבו טווסים שהציגו בגאווה את זנבם המפואר.

הרגשתי שאני מוכנה להעביר לשם את המיטה שלי ולגור שם לעולם.