| נושאים בענף |
30/08/11
וזה היה היום שהיה, הגרסה ההיפית
|
|
אז מסתבר שעגבניות הן יצורים פרועים למדי (נו, למה ציפיתם מירק ששמו נגזר מהשורש ע.ג.ב) ומתרבות בלי הכרה. כך קרה, שכשעבדתי לפני יומיים באור-גינה-לי, הגינה הקהילתית באונ' ת"א, קטפתי כתריסר עגבניות אדמדמות ומלאות חן. "את יכולה לקחת את רובן", אמר אלון. "ומה יהא על שאר האנשים שירצו עגבניות?" "עד שהם יבואו העגבניות הירוקות יאדימו. יש מספיק עגבניות". ואכן, הגינה הייתה מלאה גם בעגבניות ירוקות-צהובות-אדמדמות, שילוב צבעים שאף רמזור לא היה מתבייש בו.
"אז מה?", חשבתי לעצמי בעודי נושאת את עגבניותיי בקופסה קטנה, מעוטרות בכמה עלי בזיליקום ושעועיות ירוקות, "לקחת אותן הביתה? אלה עגבניות של גינה קהילתית, הן שייכות לקהילה- לא מתאים שאקח את כולן אליי (ואפילו לי יש גבול למספר העגבניות שאני יכולה לאכול)".
אז מה עושים?
מזה זמן מה, בעודי נוסעת באוטובוסים הצפופים, מתבוננת באנשים חמוצי הפנים, זמזם לו רעיון במוחי. עלתה בי איזו תשוקה היפית לחלק להם פרחים ולראות איך יגיבו, בתקווה לגרום להם לחייך. אבל האם זה מתאים? מה הם יעשו עם פרחים? אולי לא פרחים? אולי אוכל? אבל אוכל זה לא משהו שיקחו ממישהו זר, זה ברור. כך הרהרתי לי בזמן האחרון, וקופסת העגבניות בידי הזכירה לי את זה.
"יאללה אורלב", אמרתי לעצמי, "את יכולה לעשות את זה!"
"לעשות את מה?"
"לחלק עגבניות לאנשים אקראיים ברחוב ובאוטובוס, כמובן!"
המסקנה הראשונה שהגעתי אליה הייתה שקשה יותר לחלק עגבניות ואף לדבר עם אנשים במצב צבירה "הולך" מאשר עם אנשים במצב צבירה "יושב". עברתי את הרחוב, עשיתי ניסיון-שניים כושלים בתחנה, והנה קו 7 מגיע. התיישבתי כהרגלי על הוומפה (הכינוי שלי לגבעה הקטנה מאחורי המושב הראשון באוטובוס, שמתבגרים סוררים כמוני נוהגים לשבת עליה במקום להצטופף כאחד האדם, כמו ילדים טובים) וארבתי כמו גמל שלמה המשחר לטרף (גם לגמלי שלמה יש צרכים, אתם יודעים).
פערתי את פי כמה פעמים תוך שחלפו על פני אנשים בדרכם לסוף האוטובוס, בלי שהספקתי להגיד מילה. אבל אז עלתה אישה מבוגרת עם שקית של שופרסל, והחלטתי שאותה אני חייבת לתפוס. למזלי, היא התיישבה ממש קרוב אלי.
"אפשר להציע לך עגבניה?"
היא הסתובבה אלי מופתעת ומחייכת קלות ולקחה את העגבניה בשמחה. הצעתי גם לבעלה, שהתיישב על הכיסא ממולה. "אעשה מהן סלט הערב", שמחה האישה. אני לא ממש זוכרת איך התנהלה השיחה איתה, אבל סביר להניח שגינות קהילתיות היו מעורבות בה, ולספר למישהי שקונה את האוכל שלה בסופר על האפשרות לגדל אוכל ביחד ובחינם גרמה לי סיפוק.
היא ובעלה ירדו.
עלתה אישה צעירה והתיישבה במקומו.
"אפשר להציע לך עגבניה?"
"לא, תודה. אבל איזו עגבניה זו?"
תמהתי קצת על השאלה, והסברתי לה שזו עגבניה רגילה, אורגנית. היא סיפרה לי שהיא מושבניקית לשעבר והם גידלו בחממות זן ממש מיוחד של עגבניות, שכמותן היא לא טעמה יותר. התפתחה שיחה שזרמה לכיוון הגינות הקהילתיות, הצעתי לה לבדוק את הגינה הקהילתית ביד אליהו, הקרובה לאיזור מגוריה. היא שלפה את היומן שלה וכתבה משהו, וכנראה שלא אדע לעולם האם זה היה קשור לגינה או לא.
אבל החלק הטוב ביותר קרה דווקא כשירדתי מהאוטובוס וחיכיתי בתחנה לאוטובוס הבא. צעיר משועמם קיטר על כך שאין מספיק ספסלים. "אין לי ספסלים להציע לך, אבל אתה רוצה אולי עגבניה?" הוא חייך בשמחה ולקח שתיים. הצעתי גם לבחורה לידו, חיילת עם משקפיים ורודים, שסרבה בנימוס ואמרה שאבא שלה חקלאי.
"מאיפה הן?" שאל הבחור המשועמם. "מגינה קהילתית. אני רוצה שעוד אנשים יגלו שאפשר לגדל אוכל בקלות ובחינם". "ולגזול את העבודה מאנשים כמו אבא שלי", אמרה החיילת. "אני ממש לא מסכימה איתך, אבל זו שיחה ארוכה ולא נראה לי שנספיק", אמרתי, כשאוטובוס מתפקע הגיע לתחנה והבחורה התחילה ללכת לכיוונו.
כעבור שתי דקות היא חזרה. "האוטובוס נורא עמוס... אני חושבת שנוכל לדבר", היא חייכה.
ניהלנו שיחה ארוכה שנמשכה גם כשעלינו על האוטובוס הבא. הסברתי לה שלדעתי הגינות הקהילתיות מחזירות לתודעה את זה שירקות ופירות הם אוכל, ואוכל גדל באדמה ולא קונים אותו בסופר, ואני בעד לתת לחקלאים הקטנים את הכבוד המגיע להם; סיפרתי לה על גינות קהילתיות ועל קומפוסט, על מים אפורים ו(טיפה)על פרמקלצ'ר. זה היה תענוג גדול ונדיר לדבר עם מישהי שמצד אחד לא מכירה את הנושאים האלו בכלל, ומצד שני פתוחה מספיק בשביל לשמוע עליהם. בסוף השיחה היא אמרה בשמחה שהיא תספר על הקומפוסט לאביה החקלאי (שעכשיו מדשן עם דשן כימי) ונשמעה נלהבת לחפש מידע.
מסקנות מהיום:
1. קצת מדהים ומוזר לחשוב על זה שדברים פשוטים כל כך, כמו אוכל טרי ושיחה עם אדם אחר, הם כל כך לא טריוואלים בעינינו. וכשעושים דבר כזה, מגלים שכל אחד שמח לקבל אוכל טרי ושלכל אחד יש סיפור שהוא רוצה לספר.
2. עגבניות זה טעים.
3. היפים נהנים יותר!
אהבתם? עובדים בגינה קהילתית או סתם מגדלים מזון בחצר האחורית ויש לכם עודפים? חלקו להמונים! עגבניות קהילתיות לקהילה!
תגובות
והנה אתמול, עת יצאתי משער האוּניברסיטה, שאל אותי השוער, אם הבאתי משהו מהגינה. "לא אכלתי צהריים היום", התאונן.
מיד שלפתי מתיקי כמה תרמילי שעועית צעירים וּטריים, כף צבר נְטול קוצים, עגבנייה דשנה וַחֲרובים ספורים.
"יש כוח עליון, הוא שלח אותך", כך נפרד ממני השוער חבוש הכיפה.
ואוו! תודה רבה ממש עשית לי טוב בלב עכשיו! :-)
כל הכבוד על האומץ שלך! גם אני תמיד מנסה לעשות ככה... הרעיון לחלק ככה עגבניות בחינם ולדבר עם אנשים בכנות ובאכפתיות זה מה שממש חשוב בעולם הזה! הדבר הכי חשוב בעולם זה שנהייה אוהבים זה כלפי זה.. עם האהבה באה רוח הנתינה, ואז תהייה גם אכפתיות ורצון להקשיב ולהבין באמת את האחר.. וביחד כולנו באמת יכולים לשנות את העולם הזה לטובה.. ואפילו להציל אותו! :-)
דרך אגב, לא ידעתי שלא רק אני גיליתי את סוד ה-"וומפה" ולא ידעתי שקוראים לזה ככה עד שאת כתבת.. :-)
תודה רבה! נתת השראה לי ולהמון אנשים!
ותודה לעדי שבזכותה הגעתי לכאן.. ;-)
המון אהבה!
וחיבוקים לכולם! :-)
גיל :-)