14/04/12

אומנות או נמות

אינני זוכר כרגע היכן בדיוק ראיתי זאת. מישהו כתב, שהמחאה עוברת מהשלב של דיבור על "מה" לדיבור על "איך".

מגמה מבורכת זוֹ תוארה גם ע"י אהרֹן פורת במאמרו הדו-פרקי בכותרת "האחות הנשכחת של תנועת המחאה". כפי שכתבתי שם בִתגובה, אופן התנהלות מקיים של המחאה עשוי לחזק משמעותית את מסריה. הוספתי, שיש אנשים, הבוחרים לעסוק יותר ב"מה", וכאלה, המקבלים על עצמם את העיסוק ב"איך".

האקולוגיה מתמקדת בשורש (בלטינית radix, וּמכאן "ראדיקלי") של פעולות היומיום, היוצרות בסיס טוב לכל "מה", שנבחר לעסוק בו (כל-עוד אינו מנוגד מיסודו לאורח החיים האקולוגי, כמובן). אנחנו מתעכבים על האופן, שבו אנחנו מבצעים כל פעולה, ולו גם השולית ביותר לִכאורה, ולא מדלגים אל "השורה התחתונה".

מֵהבחינה הזוֹ יש כאן הקבלה לאומנות.

וגם מבחינה נוספת: אמנם יש קווים מנחים בסיסיים, התקפים ברוב המקרים, אך כל מקרה הוא ייחודי.

כשמנסים להגיע לִמכנה משותף רחב, כגון חוקי מדינה, יש צורך ליצור אחידות, אך כשעובדים בקטן, כפי שאנחנו מעדיפים, מקבלים תוצאה, המבוססת על אותנטיות ועל חיבור לעצמנו, שאינה מיועדת לשכפול מדויק. ניתן ורצוי, כמובן, לקבל ממנהּ השראה, וְלקחת ממנהּ מה שמתאים.

שוחרי האקולוגיה המובהקים לא ייבהלו מכך, אך מה על שאר האנשים? אנו נוטים להניח, שעולם האומנות, שבו (כמעט) הכול מותר, ושבו אנשים מחפשים את היוצא-דופן, תיתכן פתיחות וקבלה של רעיונות חריגים וראדיקליים. שם דווקא החד-פַעֲמי רצוי ...

אולי לכן יבואו לעץבעיר ביומיום המתעניינים באקולוגיה, ואילו במסגרת "בתים מבִפנים" יבוא קהל רחב בהרבה, המוצא בכך עניין אומנותי. '"This is art"' יגידו... הנחה זוֹ עומדת גם בִבסיס אפס, בית, הנבנֶה כמיצג אומנותי. אתר האינטרנט של המיזם הוא מעין מחזה תיאטרון עם שורה של דמויות, המייצגות רעיונות מופשטים או מוחשיים יותר, ואחת מהן היא זוֹ של המשורר.

כל נפשותינו, חברים
צרורות כאן ועכשיו
צרודות ברוח המצב
מכחכחות, רוצות לפרוץ
לשאוג ונחנקות
רק גרון אחד
נותר צלול
פֶה אחד אינו נעול
כל המטען דרכם עובר
הבו תודה למשורר

אלון