פורסם תחילה ביומן הבית של עץבעיר

הערה: התמונות צולמו במשך 45 דקות של דמדומים קסומים, כשבאוזניי מתנגנת מוזיקה קסומה מתוך הרדיו, וַאֲני משבץ כאן קישוריוֹת לִקטעים אלה, כדי שילוו את הקריאה.

מוזיקה:
QUI SEDES, סיום הגלוריה מאת פולנק
(Qui sedes ad dexteram Patris, miserere nobis.
Who sit at right hand of Father, have mercy on us.)

אציג את עצמי בשיא הקיצור ואומר, שאינני גר בדירת עץבעיר, אך אני חבר בקבוצה מכל בחינה אחרת.

במעגְלי השיתוף השבועיים שלנו אני נוהג להתבטא באופן הרבה יותר ענייני ופחות רגשי משאר החברות, כשאני מתייחס למה שעובר עליי. אכן, בִיסודי אני מסוגר, וּבמשך השנים התחלפה הסגירות בגישה סטואית, כלומר, בהימנעות מטלטלות רגשיות ומהשקעת אנרגיה בדרמות, וזאת מתוך העדפה של השמחה כמצב בסיסי קשה לערעור ושל שלוות-הנפש וכן של שמירת האנרגיה לעניינים, שאני בוחר להתמקד בהם, שהם רבים ותובעניים, והימנעות מ”גזלני האנרגיה”.

מצטרפת לכך גישה אנליטית, שאינה נוטה להתעכב על בעיות, אלא מתמקדת בקלות של ההתמודדות השקולה עם האתגרים של חיי כבר-מזל, שצרות גדולות אינן נחלתו…

אני אף רואה לעצמי שליחות לשדר מסרים אלה כדוגמה, שהיא הצעה וחומר למחשבה.

הבדל נוסף ביני לבין רוב חברות הקבוצה, שהן משתתפות המעגלים, הוא, שאני בן 45, כלומר, מבוגר מֵרובן בשנים רבות למדי, והשלבּים של ההתחבטויות הגורליות ברובם מאחוריי, וכעת אני מוקדש בעיקר למימוש הייעודים, שבחרתי לעצמי, וּמשתדל להימנע מאובדן המיקוד.

בכל-זאת, משהחלו המעגלים, ראיתי בכך הזדמנות לצאת מהקובייה ולשתף במתרחש בתוכי, ואכן אני שמח על־כך ואף עושה זאת במידה מסוימת, אך מדובר בתהליך של מציאת הדרך הטובה לי לעשות זאת.

וגם:
בל יתקבל הרושם, שאין לי רגשות, אלא שהעניין שלי בסיפורים, בִפרוזה או בִדרמות אנושיות ריאליסטיות קטן יחסית, ועיקר העניין שלי בעולמות המופשטים יותר של שירה וּמוזיקה, בִרגשות מעודנים וּבדרכי הבעה מתוחכמות. על־כן, הִרגשתי, שהדרך המתאימה ביותר בשבילי להביע את עצמי תהיה במלים שיריות.

הקושי שנותר הוא, שלאחרונה אינני מתפנה כמעט לכתוב שירה, ואף־על־פי שחולפים בי רעיונות רבים לִכתיבה וּדברים רבים, שאני רוצה להביע, אינני מוצא את הפנאי לרשום וּללטש אותם.

אולם משהעליתי זאת במעגל, הייתה התלהבות מהרעיון, ועומר אף הבטיח להתאמץ וּלהקדים חזרתו מֵחופשה כדי להשתתף במעגל, שעמד להיעדר ממנוּ, אם אבטיח לכתוב שיר לכבוד המעגל.

המשך וּתמונות

הזמנה כה חמה הִספיקה לי כדי להתכוונן וְלעשות זאת. עיקר ה”עבודה” היה לֶאֱסוף את מה שעלה בי במהלך אותם ימים וּלעבד זאת בתוכי, כמעט מבלי לכתוב.

את הכתיבה הִשארתי לרגע האחרון. עשרים דקות לפני צאתי לדרך מהאוּניברסיטה אל המעגל התיישבתי וכתבתי את השיר. בדרך עוד ליטשתי אותו מעט בראשי, והנה הוא:

מוזיקה:
אדֹנַי רֹעי לא אֶחְסַר, מתוך תהילי צ’יצ’סטר מאת לאונרד ברנשטיין

והשיר:

מה מצדיק להוריד את העיניים
מֵחזיונות העננים
האינסופיים
שלא ללטף במבט
כל ענף
ודאי לא פכפוך המוזיקה המחיָה
יולדתם וגם בתם
גם לא ההרהורים
מהם עושים שירים
גם לא ההרהורים על ההרהורים ועל הקשב
אולי הדאגה לצמח שנרמס בשטף
אולי סודות אינסוף שמתחת לִפני־השטח
מלים לא־מקרבות –ֹ לא לָבטח
עיכול אינו אמור לגרום לי מתח
אם יצאתי מֵאיזון, אשוב אליו באופן דֵי־סתמי
קודם זוג־צבּים בִמְרוץ־חיזור וחוגלה בצהרי־יום חול־המועד קריר־חמים
אחר־כך במעוֹף המאושר עדיין בדרך עם עצמי־מתחת־עננים
ועכשיו המבט מתלבט בין יְפי־העננים לְזיו־הפנים
מֵשיב בשיר לסיפוריכם
שומע את השיר בסיפוריכם

(וכאן אני מַצּיע לשוב וּלהתבונן בתמונות. סדר התמונות מיָמין לִשמאל.)

מוזיקה:
לילה טוב מתוך מוטט מאת באך, מס' 227 בִרשימת יצירותיו

מאז הִספקתי לכתוב שיר נוסף למעגל, ואמשיך בכך מעת לעת.

איך לשאת את אורגזמת החיים?
את השפע העולה על־גְדות הכלים?
את תזזית האברים הבלתי־נלאים?
את שוליוּת האיומים הקיומיים?

בַחֲלומי, שאין ממשי ממנוּ, יש טוב בלי רע,
אין מצוחצח בלי מהוה,
נוצץ בלי מחוספס,
יש זוהֵר ואינו עשֵן,
אין רָקָב שאינו מדשן

את החליפה אני מעדיף ללבוש בִמְמד הצלילים והמלים,
שם יופיהּ, אי־אפשר לעמוד בפניו, כולו אמת אחר אמת, אמת לצד אמת, אמת מעל אמת, אמת מאחורי אמת.
והכול בחינם, אך לא לשווא.