על יצירת תחושת חוסר-התקווה

סביר מאוד שבעוד דור או שניים, הקפיטליזם עצמו יחדל מלהתקיים - בראש ובראשונה, מכיוון שמנוע של צמיחה אינסופית איננו אפשרי על פלנטה סופית, כפי שהאקולוגים ממשיכים להזכיר לנו. (...) למרות זאת, התגובה הנפוצה ביותר לאפשרות הממשית של סיום הקפיטליזם, אפילו מאלה הקוראים לעצמם "פרוגרסיביים", היא פשוט פחד. אנחנו נאחזים במה שקיים, מכיוון שאנחנו לא מסוגלים יותר לדמיין אלטרנטיבה שלא תהיה גרועה עוד יותר.

איך הגענו לכאן? החשד שלי הוא שאנחנו עומדים מול ההשלכות הסופיות של המיליטריזציה של הקפיטליזם האמריקאי עצמו. למעשה, אפשר לומר שבשלושים השנים האחרונות חזינו בבנייתו של מנגנון ביורוקרטי עצום, המיועד ליצירתה ולתחזוקתה של תחושת חוסר-התקווה; זוהי מכונה ענקית שתוכננה, בראש ובראשונה, להרוס כל תחושה של אלטרנטיבות אפשרויות לעתיד. בבסיסה עומד הדיבוק, שצמח בתגובה למהפכים של שנות ה-60 וה-70, של המעמדות השליטים של העולם -- לוודא שלעולם לא תווצר אף מראית עין של תנועה חברתית שגדלה, משגשגת, או מציעה חלופות; בשום אופן אסור שאלה שמאתגרים את הסדרי הכוח הקיימים, ייתפסו כמנצחים. המטרה הזאת דורשת יצירת מנגנון נרחב של צבאות, בתי כלא, משטרות, צורות שונות של חברות אבטחה פרטיות, מנגנון מודיעין צבאי, ומנועי תעמולה מכל מין וסוג. רובם אינם מתקיפים חלופות באופן ישיר, אלא יוצרים אווירה של פחד, קונפורמיזם לאומני, וייאוש פשוט, שגורם לכל מחשבה על שינוי העולם להראות כפנטזיה בטלה. עבור תומכי "השוק החופשי", לשמר את המנגנון הזה נהיה חשוב עוד יותר מלתחזק כלכלת שוק מתפקדת. זהו ההסבר היחיד למה שקרה בברית-המועצות לשעבר. ניתן היה לחשוב שסופה של המלחמה הקרה יביא לפירוק הזה והקג"ב, ולבנייתם מחדש של המפעלים. מה שקרה למעשה היה ההפך המושלם. זאת פשוט דוגמה קיצונית למה שקורה בכל מקום בעולם. כל המנגנון הזה, מבחינה כלכלית, הוא מעמסה מיותרת. כל הרובים, מצלמות האבטחה, ומנועי התעמולה, הם יקרים באופן יוצא מן הכלל, ובעצם אינם מייצרים דבר. אין ספק שזהו גורם נוסף הגורר את המערכת הקפיטליסטית כולה אל פי תהום. כך גם ייצור האשליה של עתיד קפיטליסטי אינסופי, שמאפשר את ההתפתחות של אינסוף בועות. הון פיננסי הפך להיות קנייה ומכירה של חלקים של אותו עתיד, וחירות כלכלית, לרובנו, הצטמצמה לכדי הזכות לקנות חתיכה קטנה של שעבודנו התמידי.

במלים אחרות, נדמה שיש סתירה מעמיקה בין הציווי הפוליטי לפיו קפיטליזם היא הדרך היחידה לנהל כל דבר שהוא, ובין הצורך של הקפיטליזם עצמו להגביל את אופקיו; אחרת, כפי שניתן צפות, הספקולציה תצא משליטה. כשזה אכן קרה, וכל המכונה קרסה לתוך עצמה, נשארנו במצב המוזר, בו אנחנו לא יכולים אפילו לדמיין שום דרך אחרת לארגן את העניינים. הדבר היחיד העולה בדמיוננו היא קטסטרופה.

על מנת להתחיל לשחרר את עצמנו, הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא לחזור ולראות בעצמנו כדמויות בעלות השפעה היסטורית, כא/נשים שיכולים להשפיע על ענייני העולם. זאת, בדיוק, מנסה המיליטריזציה של ההיסטוריה לקחת מאיתנו. אפילו אם אנחנו בתחילתו של מחזור היסטורי ארוך מאוד, בכל זאת עלינו, בעצמנו, מוטל לקבוע איך ייראה המחזור הזה.

מקור: Debt: The First 5,000 Years, עמודים 382-383.

כאן יש מעין תקציר לספר המצוין.