סיפור אישי

השינוי בא אחרי שקיבלתי את הסכמת השכנים להתחיל את גינת הירק וברגע שבו פרצתי לחצר האחורית המוזנחת עם טורייה חדשה מהחנות. אז נוצר הקשר החסר ביני לבין האדמה, וידעתי שיותר לא אוכל עוד לעצור בפחים. למחרת חזרתי לזירת הפשע, בידי האחת הטורייה ובשנייה שקית מהוססת. בלב פועם טמנתי את תוכנה באדמה. כל יום חזרתי על המעשה בסתר עד שפתאום הייתה לי ערימת קומפוסט חמה ממש. לא היה ריח רע, לא היו זבובים, החתולים נשארו אדישים. לא היו ג'וקים, לא עכברושים ולא דרקונים – אז מה כבר יכולים השכנים להגיד?

ניסיתי כמה מהם והם הפתיעו: "אז מה את אומרת? שהזבל שלי יכול לשמש את הגינה במקום ללכת לפחים?” "סבבה!!”. היום אני יורדת מהמטבח עם דלי עמוס, אוספת בדרך את תרומת השכנים וממשיכה לערימה שלי.

ללא הקומפוסט, מאמצי ליצור אורח חיים מקיים היו חסרים. זאת משום שעדיין מימשתי את צורת החיים הקווית שבה דברים מגיעים ממקומות עלומים פחות או יותר בקצה האחד של הקו ונעלמים למקומות שאינני רוצה לדעת עליהם בקצהו השני. באמצע הייתי אני - מפחיתה בצריכה, משתמשת שוב ושוב ועוד כהנה וכהנה תיקונים יפים כשלעצמם, אבל חוליה חשובה חסרה, זו שהופכת את הקו למעגל ובכך נותנת תוקף חדש לכל החוליות האחרות שבו.

הקומפוסט נותן לי שיעור טבע יומיומי והופך בשבילי את "מעגל החיים האינסופי” למהות מוחשית. הוא מרכך את מושג ה"לכלוך" ומראה לי את היופי של הדברים שפעם, טרום-קומפוסט, חשבתי ל"מגעילים". הוא מלמד אותי צניעות והשלמה, הוא עוזר לי לדעת מה להכניס הביתה ומה לא. הוא מחבר אותי לאדמה באמצע העיר.

סיפור עולמי

תרבות הצריכה מבוססת על אורח החיים הקווי השואב את כוחו מבזבוז המשאבים בצד אחד ופולט את שאריותיו העצומות בצד השני בדמות אשפה. תרבות זאת מביאה הנאה למגוון גדול של בני אדם אך, כמו שרבים מתחילים להכיר, היא איננה מקיימת. היא נשענת כל כולה על היכולת האינטלקטואלית האנושית לנתק בין מושג ה"אדם" לבין מושג ה"טבע", ניתוק שמוביל לאמונה בעליונות האדם, ומערכת יחסים שבה הטבע אמור להתכופף כדי למלא את צרכינו. מערכת זו של אמונות מובילה במהירות וביעילות להרס המערכות הטבעיות בהן עצם קיומנו תלוי – כולל גופנו!

לייצור האשפה ולטיפול בה מקום של כבוד בתהליך המואץ של הרס הסביבה על ידי האדם. די אם נקיש את המילה "פסולת" בוויקיפדיה ועינינו יחשכו למקרא הנתונים המפחידים. ברם, רבים מעדיפים לא להקיש את המילה ולעצום עיניים. במקרה הטוב המודעות באה לידי ביטוי בתלונה מדוע העירייה עדיין לא הציבה מיכל לאיסוף עיתונים ליד פחי האשפה שלנו ובגעגועים לארץ זו או אחרת שם יש חמישה פחי מיחזור שונים ליד כל בית.

מיחזור זה דבר יפה ומועיל, אבל יש לזכור שהמדינות המנהלות את מערכות המיחזור המתקדמות ביותר תופשות בעת ובעונה אחת מקום מוביל ברשימת המדינות המזהמות בעולם, או כאלה שטביעת הרגל שלהן גדולה במיוחד. מן הראוי לשקול דרכים נוספות להתמודדות עם הבעיה הסביבתית, מתוך הנאה ולקיחת אחריות אישית.

הצעד המתבקש

צעד הכרחי במעבר לאורח חיים מקיים הוא להכיר בקיומינו האנושי כחלק בלתי נפרד מהטבע ולהתחיל לעבוד איתו, בדרכו. מניסיוני האישי, נקודת אל-חזור נפלאה נמצאת ברגע שבו אנו מפסיקים לקבל את מושג ה"אשפה" שיש "להשליך לסל וחסל", ובמקום, מתחילים לחשוב במושגים של "זבל" שהוא משאב טבע. אין די במילים כדי לעשות את המעבר הרעיוני הזה, יש צורך במגע עם האדמה, בהיכרות בלתי אמצעית עם תהליכי הפירוק והטיהור של הטבע ובשיתוף פעולה מלא ויומיומי עם תהליכים אלה.

אני רואה הזדמנות פז בכל חצר בית ספר, גן ילדים, מתנ"ס או בית כנסת. אם יש בנמצא שטח אדמה פנוי בגודל מטר על מטר, אפשר ליצור מרכז פעילות חינוכי אקולוגי רם במעלה. אני מאמינה שפינוי יומיומי של האשפה לערימת הקומפוסט יביא לשינוי עמוק שאין ממנו חזרה בהרגלי החיים ובשלוות הנפש של החברה האנושית, שינוי שיהיה לו ביטוי מיידי בסביבה שנשמרת ומתקיימת להנאת הדורות הבאים, שכמובן מאליו יעשו קומפוסט, וכך הלאה, במעגל יפהפה ואין סופי של צמיחה, נבילה וצמיחה...