הפנסים פרחי העיר
מלבלבים באור ניחוח
אביב חשמל עצוב בהיר
משיכרונו אסור לברוח

נתן אלתרמן, מתוך "ערב עירוני"

הנה השיר בִמלואו.

שקיעה ורודה בין הגגות,
אספלט כחול מלמטה.
עיני נשים נוגות נוגות
אומרות לערב: למה באת?

הפנסים פרחי העיר
מלבלבים באור ניחוח.
אביב חשמל עצוב בהיר
משכרונו אסור לברוח.

הוא רק יתום ורק תמים,
נולד לרגע ואיננוּ.
בין הלילות והימים
הוא בא לזרוח בעינינו.

בין הימים והלילות
לִנאות מראה כחולים נלך-נא,
כל נשמותינו הבלות
שם דשא עשב תלחכנה.

נפנוף שלום ילדה פתיה
את חיוכה נשא האוטו.
מה שהיה ולא היה
נדמה כמו ישוב להיות עוד.

כעת אני מאוד אחד
ומסתכל מאוד בשקט
איך הלבנה חולצת שד
מקיר הבית שמנגד.

גופי נקטן וּמתנמך
אבל ראשי כל כך גבוה,
עד שאפילו אם אלך,
לא אתבונן לאן אבואה.

שקיעה ורודה על סף הרחוב
וּרחוב כמנהרה של תכלת.
מי שיגיע עד הסוף
ירצה לבכות מרוב תוחלת