| נושאים בענף |
צופית
כבר כמה ימים תכננתי לעלות לשכנים ולומר להם שכבל הכביסה שלהם נקרע ושאולי כדאי לחתוך אותו, אבל איך שהוא זה לא יצא והכבל הפרום שהשתלשל מטה הפך לחלק מהנוף שנשקף לי מול חלון המטבח.
אחר צהריים אחד תוך כדי שטיפת הכלים, הגיעה צופית ונעמדה עליו. הצצתי וראיתי אותה מנסה למשוך חוטים מהקצה שהותר. המראה היה כול כך יפה ומפתיע ואחרי כמה שניות כבר מצאתי את עצמי עם מצלמה ביד, שומרת ממנה מרחק בטוח ומצלמת. היא התעופפה וחזרה שוב כמה פעמים, מצליחה למשוך בכול פעם חוט דקיק או שניים.
חמוץ מתוק (פרק ב')
שאלתי את ראובן אם ירצה להרכיב כמה מעצי הפרי אשר בבוסתן בפתח תקווה, על גבי עצי הפרי שבחצר ביתו שבקדימה. הוא אמר שישמח להרכבה של עץ המנגו – על גבי המנגו שלו, ושל תפוזי הדם – על גבי עץ הוולנסיה שלו. "ומה עם השסק" ? שאלתי, "שסק זה לא עץ שחביב עלי" הוא ענה. "אבל זה פרי כל כך טעים", ניסיתי לשכנע (וחייכתי חיוך ממש מתוק) "תודה, מוותר" הוא אמר בגבורה, "חוץ מזה, כבר אין לי מקום בגינה"
אז חיפשתי בית לשסק. תמי קישרה ביני ובין אלון אלירן, שפעיל בשתי גינות קהילתיות בתל אביב. לאחר כמה התייעצויות הוחלט ששניים מן העצים (השסק והמנגו) ינסו להמשיך את חייהם (המורכבים) בעיר הגדולה, באחת מהגינות הללו. לאחר שלב התכנונים האסטרטגיים, הגיעה שעת המעשה: נסענו למשתלת גצלר בבני ציון, כדי לרכוש שתילים של שסק ומנגו, (שישמשו ככנות לעצי הפרי הותיקים). ברגע האחרון העמסתי עוד שתיל של עץ שסק, כדי לנטוע אותו בגינת הבניין המשותף בו אני גרה, לאחר שיעבור הרכבה, גם הוא.
למחרת נפגשנו בחצר הנטושה, עם משה הר-לב, שהגיע חמוש בכובע, מזמרה, סכין חיתוך, סרטי קשירה, שקיות ניילון ואלומיניום ושלל אביזרים נוספים אותם שלף מהתיק לפי הצורך. הוא החל במלאכה ואנחנו הסתכלנו וראינו איך הוא בוחר וקוצץ ענפים ראויים מהרוכב, משחיז את קצותיהם בסכין חדה, מסיר את עליהם במזמרה, מרכיב אותם אל תוך חריץ שגילף בענפי השתילים הצעירים לאחר שגם אותם גזם במקום המתאים, קושר את מקום החיבור טוב טוב בעזרת סרט מיוחד, ואז עוטף בשתי שקיות: הפנימית עשויה ניילון ומעליה שקית אלומיניום. זה נראה כאילו השתיל יצא כרגע ממספרת צמרת והוגש לנו באריזת אלומיניום מרשרשת. אחר כך נסענו לחצר ביתו של ראובן ושם נמשכו ההרכבות. הכנו גם ייחורים מעץ הרימון למרות שזה נחשב מאוחר מדי, אבל מה, לא ננסה?
חמוץ מתוק (פרק א')
בחצר של סבתי גדל עץ מוזר אחד (לפחות כך הוא נראה לי בזמנו), היה זה עץ שהצמיח שני סוגי פירות - לימונים ותפוזים - שעלו מאותו הגזע. אבא שלי הסביר שזהו עץ שעבר בבגרותו הרכבה; העץ המקורי שנשתל בגינה היה עץ לימון אך לאחר כמה שנים ניסרו אחד מענפיו וחיברו לו בשיטה מיוחדת ענף קטן של עץ תפוז. החיבור התאחה והצליח והענף צמח והפך להיות חלק ממכלול העץ.
מבין תריסר עצי הפרי בחצר שצומחים עדיין בחצר האחורית של סבתי, יש כמה אליהם אני קשורה באופן מיוחד: תפוז הדם שחושף צבעוניות אדומה - כתומה כשפותחים אותו והמיץ האדום והמתוק שנסחט ממנו לכוס שקופה מכתיר אותו כמלך ההדרים; עץ השסק הוותיק שאת פירותיו הטעימים ביותר החביא בצמרתו - מה שהצריך טיפוס על הסולם המפחיד בגובהו - עליו עלו רק ה"גדולים" (ותמיד היה מי שהחזיק בו מלמטה, כדי לנסוך ביטחון במטפס). בעוד לילדים נשמרה הזכות לטפס על הסולם הנמוך יותר, ששכן דרך קבע בחצר - אבל אף פעם לא היה מספיק גבוה בשביל הפירות השווים של השסק. האפשרות הנוספת להגיע לפירות המתוקים (אותה ניצלתי למכביר), היתה פשוט לטפס על העץ, למורת רוחם של הסובבים, לבחור את השסק הכתום ביותר ולאכול אותו בין סבך הענפים. כמו כן עץ המנגו שהוא אחד האחרונים שנשתלו בבוסתן, הניב פירות משובחים, חסרי סיבים לחלוטין; והרימון, שזרעיו הובאו מפרס ופירותיו נעטפו בשקיות נייר טרם הבשלתם כמגן נגד נגיסוות הציפורים, הוא מהזן המתוק והורוד. בעונת הבשלתו, תמיד הייתה במקרר קערה עם גרעיני רימון מפוררים, מחכים להתפוצץ בפה.
כדי לא לשקוע בנוסטלגיה בטרם עת, התקשרתי לפני כשבועיים למשה הר-לב, מומחה להרכבות בעצי פרי ושאלתי אם יוכל להרכיב עצים אלו. הוא אמר שעבור הרימון זה מאוחר מדי, עבור המנגו זה מוקדם מדי ,אבל עבור השסק ותפוז הדם, זהו זמן מצוין.
המשך בדרך...
חמוץ
הבית ברחוב זליג בס 6 אשר באם המושבות; מעטפת קירותיו, גג הרעפים שלו שכבר דהו עם השנים, הסוכה הקטנה אשר למרגלותיו - אליה יורדים בדילוג על פני שלוש מדרגות אפורות מהדלת האחורית של הבית, המחסן הפינתי הנמצא בצידו האחורי של המגרש, על שישים ושתיים שנותיו, בו הייתה סבתא מאחסנת את מלאי בקבוקי החומץ שהכינה (ואשר תקרתו התמוטטה לא מזמן), חצר הבית - על תריסר עצי הפרי שבה (פעם היו ארבע עשרה מהם, אך העירייה עקרה את האשכולית והוולנסיה שהיו בחזית הבניין, כדי להרחיב את הכביש), ושיח היסמין הוותיק והמפואר, שמפזר בחדשי הקיץ מריחו; מצדו האחד ליושבים במרפסת הבית ומצדו השני לפוסעים במעלה המדרכה, כל אלה עוברים ונמסרים, באחד במאי, לזרים.
זהו, הבית של סבתי נמכר והעצב ששוכן לו ברווח שבין הדבר הממשי לבין הזיכרון שלו, הופך כעת לממשי.
ולמרות הכול, יש המשך, חכו.
ליפה
לפני כמה שנים, בדרכי לשוק בפתח תקווה, נתקלתי בישישה שסוחבת עגלת ילדים ישנה וחבוטה, בתוכה היו המון ליפות קשורות אחת לשנייה בחוט שחור. היא דחפה קדימה את העגלה וקראה לכל עבר "ליפה! ליפה!". נראה היה שכל האנשים מסביב רק מחישים את צעדיהם ואף אחד לא עצר כדי לקנות את הספוג היבש הזה, אבל היא המשיכה בצעדה. הנחישות והנמרצות שלה מאוד הרשימו אותי, חשבתי לעצמי שבגילה, אולי בכלל לא יהיה לי כוח להסתבן, אבל גם קצת ריחמתי עליה והתחשק לי לקנות ממנה את כל הסחורה. בסוף הבנתי שגם אם ארכוש מידיה את מלוא העגלה זה לא יוריד ממנה את עול השנים ובאותה מידה גם לא ימנע ממני להזדקן, אז שילמתי עבור שלוש ליפות, חייכתי אליה, אמרתי תודה והמשכתי בדרכי.
מתסכל לגדל את הליפה בעציץ; ניסיתי, (שני שתילים הגיעו אלי בדרכים עקלקלות) ולמרות שהצמח התפתח יפה ואף הוציא פרחים, פרי הליפה נשאר במימדים של קישוא ולאחר זמן מה התייבש (אולי מתחבאת שם ליפה גמדית), לכן כשראובן קטף בגאווה את הליפות שצמחו אצלו בצורה פראית בגינה, הרגשתי קצת מבוישת... אבל לא נורא, אין כמו אמבטיה טובה עם קרצוף הגון כדי לשטוף את הבושה החוצה.
גם אם קוטפים את פרי הליפה כשהוא עדיין לח, אפשר לייבשה בבית כמה שנדרש, לפני שפותחים וחושפים את תוכה.
דבורה על הגג (7)
תמר ואני קבענו להיפגש אחרי הלימודים. הלכנו לטייל בשדה הפתוח שנמצא בזמנו מעבר לרחוב העצמאות, אשר בפתח תקווה. היינו בדיוק בגיל הזה שניסינו להבין מה קורה אחרי שמתים והאם הנשמה מתגלגלת לה לעולם הבא. באיזשהו שלב תמר אמרה שאם יש גן עדן לאנשים אז אולי קיים גם גן עדן לנמלים ולציפורים ושאלה מה אני חושבת. "לא יודעת" אמרתי, "אני מקווה".
אתמול באה לבקר בגינת הגג דבורה. היא נחתה על פרח התות הקטן ושהתה שם די הרבה זמן, מה שאפשר לי להתבונן בה ארוכות. אני לא מבינה בדבורים אבל היה לי הרושם שהיא לא במיטבה. היא נראתה חולה וחסרת חיוניות אבל קיוויתי שאני טועה. עליתי לגג אחרי שעתיים ומצאתי אותה עדיין באותה תנוחה, חסרת תזוזה לחלוטין. חזרתי הביתה מוטרדת אך קיוויתי שהיא תתאושש. למחרת בבוקר מצאתי אותה מוטלת חסרת חיים מתחת לפרח התות שדה ולמרות שהכרתי אותה רק במעט, כבר הספקתי להיקשר אליה. כותבת הענף מסיימת הפעם בנימה נוגה ומקווה שאכן קיים גן עדן לדבורים ושהדבורה שלי נמצאת שם כרגע בריאה ומלקקת דבש.
(זחל) ירוק על הגג 6
כבר שבוע ימים שמישהו מכרסם בשיטתיות בעלי הצנונית. המצוד הסתיים היום בבוקר כשנחשף לו הזחל הרעב שהעמיד פני עלה. "אהה!" אמרתי לו "זה אתה!" אבל הוא מיקם את עצמו בתנוחת פליק פלאק לאחור שלא הייתה מביישת את נדייה קומנצ'י ועשה את עצמו כאילו הוא בסך הכל מתאמן לאולימפיאדה בהתעמלות קרקע. בכל זאת עצרתי אותו לבירור. הוא לא היה מוכן למסור מספר תעודת זהות והסכים להצטלם רק בפרופיל אבל אני יודעת שזה הוא (ואולי גם כמה חברים שלו?...) ושעלי הצנונית ניצלו (עד להודעה חדשה).
ארץ זבת חלב ודבש
לפני כחודשיים נסעתי עם ליאה למשתלה. עזבתי אותה לשתי דקות כדי לשאול משהו את המוכר ופתאום שמעתי אותה קוראת אלי "בואי מהר, אני לא מאמינה!" היא עמדה מסוחררת ליד קקטוס שניצב מולה ולא הפסיקה להצביע עליו ולצעוק בשפה לא ברורה: "נופאלס, נופאלס, זה נופאלס!" ניסיתי להרגיע אותה אבל היא לא שקטה. כבר לא היה לי נעים, אנשים מסביב התחילו לרכל אז אמרתי לה "עזבי אותך, סתם צמח מסכן". היא הסתכלה עלי במבט זועם ואמרה "מה את מבינה!".
מי אני ומה שמי? (ירוק על הגג 5)
לכל קוראי וקוראות הענף - נא להוציא דפים ועפרונות: בוחן פתע! בבקשה לכתוב - בלי להציץ! - מה שמו של הפרח הלבן המופיע בתמונה מימין? האמת, עד לפני זמן מה גם אני לא ידעתי לענות על השאלה כי לא משנה איפה קניתי את הירקות (בשוק, בסופר, מן החקלאי המגדל), אף פעם לא נחשפתי למסלול חיים שלם שלהם, אבל מאז שהתחלתי לגדל אוכל על הגג - מן השתיל הרך או מן הזרע - זכיתי להתבונן בהם דרך שלבי הגדילה האופייניים לכל ירק ועד ליצירת מערך זרעים חדש בסוף חייו של הצמח. אין מה לומר, בהחלט יש כמה הפתעות מלבבות בדרך. צילמתי כמה תמונות פפראצ'י של הירקות במצבי גדילה שונים ולפני שאני מוכרת אותם לצהובון המקומי תוכלו ללחוץ על הפרח מימין ולהציץ גם כן...
כביסה על הגג
לאחרונה התחלתי לתלות כביסה על הגג. מודה, כבודו של מתקן הכביסה הנייד במקומו מונח ואני משתמשת בו בימים גשומים אך בימים יפים אין תחליף לייבוש הבגדים בשטח פתוח: מעבר להבדלי הטמפרטורות וקרני השמש שמשוטטות להן חפשי באין מפריע ומאפשרות לכבסים להתייבש במהירות רבה (שעה גג...) יש כמה בונוסים שמתלווים לטרחה; למשל - מכירים את חוסר הנעימות שנגרם כשבמהלך תליית הכביסה נשמט לו אחד הפריטים וצונח – נוחת הישר אל חבלי הכביסה של השכן מלמטה? (מושבניקים, קיבוצניקים, אנשים הגרים בבית צמוד קרקע, במאהל בדואי או באיגלו – אנא דלגו לשורה הבאה) שלא לדבר על אין ספור מקלות כביסה שמאששים את תורת הכבידה של ניוטון וצונחים – השד יודע לאן. אז זהו, שעל הגג זה לא קורה וגם אם צונחת לה הגרב בזמן התליה היא עדיין בהישג יד. בונוס נוסף הוא חיסכון בחשמל (לאלו המשתמשים קבוע במייבש כביסה – אנא דלגו לשורה הבאה) - באמת שזה נחמד לחסוך כמה שקלים וליהנות בחינם מחסדי השמש (ומההתחממות הגלובלית...) אבל הבונוס הגדול הוא היופי שבמראה הכביסה התלויה בגובה העיניים, יופי המסתתר מן העין בצורת התלייה המקובלת בבתים משותפים - בהם אתה מציץ אל חבלי הכביסה ממבט על. הבנתי את זה כשתליתי לראשונה מצעים על כבל הכביסה שקניתי ומתחתי על הגג. הסדין הירוק החל מייד מתנפנף לעברי וממני והלאה, נע ברכות למשבי הרוח ובחופשיות תנועתו הקנה להלך הרוח מראה ויזואלי נעים ונוסטלגי. אין פלא שכל כך הרבה סצינות קולנועיות צולמו בין חבלי הכביסה, רק חסר לי שאקירה קורוסאווה יצא יום אחד מאחורי המגבת ויתחיל לכרסם את עלי הרשאד...
ירוק על הגג 4
כל בוקר, לפני העבודה אני עולה לגג לעשות קצת פוטוסינתזה עם הצמחים. אמנם גינת הירקות קטנה אך תמיד יש מה לעשות: רק השבוע הצלתי את צמח הברוקולי ממתקפה של שישים פרודניות רעבות שכבר החלו לכרסם את עליו (ספרתי אותם ב'עשר - עשרים'). יש כמובן גם להשקות, לדשן כשצריך ומדי פעם לתחח את האדמה שהגשם הידק. כשירק מסוים מפנה את מקומו לאחר (כמו למשל אחת החסות שסיימה את מסלול חייה) אני דואגת לשתול ירק אחר תחתיו אך ממשפחה שונה - זה לא מומלץ לחזור על אותו גידול באותו מקום - שלמה אילן כתב בספרו "הגן הפורה" על גידולים משולבים ואיתו לרוב אני "מתייעצת". עד כה הגינה עולה יפה והצמחים נראים מרוצים (למרות שאני בטוחה שכשאני הולכת, הבצל הירוק מרכל עלי מאחורי הגב יחד עם הפטרוזיליה). הבוקר חיכתה לי הפתעה מתוקה: תות שדה אדום, בשל, יפה ומפתה. כמובן שלא התאפקתי ואכלתי אותו מייד, בלי מלח...
קליפות הדרים בסילאן
יש את הפתגם המטריד הזה - "היום קצר והמלאכה מרובה" - שעושה לי חשק לישון בכל פעם שאני שומעת אותו... ועוד ביום הקצר ביותר בשנה - תארו לכם - אז אני משאירה אתכם עם קובי שמביא לכם מתכון מריר – מתוק:
רגע לפני שאתם זורקים את קליפות ההדרים למיכל הקומפסט, הנה מתכון לממתק טעים:
שוטפים היטב ומקלפים שתי אשכוליות או כל הדר אחר.
הוצאת המרירות: אפשר להשרות את הקליפות בכלי גדול עם מים למשך יומיים, תוך החלפת המים מספר פעמים או לחלוט ולסנן אותן שלוש פעמים. אפשר לעשות גם את זה וגם את זה. (את המים המסוננים מהחליטה אפשר לשמור ולהשתמש בהם כחומר ניקוי ). אחרי תהליך הוצאת המרירות פורסים את הקליפות לרצועות דקות.
בישול ושימור: למעשה ביצעתי ניסוי מקביל בשני סירים; בכל סיר שמתי קליפות שנאספו מאשכולית אחת. בסיר הראשון נערך הבישול המסורתי - בישול בסירופ סוכר ביחס מים/סוכר של אחד לאחד. בישלתי את הקליפות בכ-שלושת רבעי כוס סירופ; מבשלים על אש קטנה תוך עירבוב, (זהירות לא לשרוף) עד שכל הסירופ מצטמצם ונספג לתוך הקליפות.
בסיר השני נערך בישול בסילאן. הרעיון נולד כשורד ואני חשבנו על שימוש בממתיק טבעי שאינו סוכר רגיל ועלה רעיון הסילאן - רצוי להשיג סילאן טבעי ,כזה שאין בו תוספות כגון מולסה וסוכר ושהוא עשוי רק מתמרים - (אפשר להשיג למשל אצל עמרני בכרמל).
לאחר דילול בקצת מים, סה"כ כ-שלושת רבעי כוס, החל הבישול הניסיוני עם הקליפות; הבישול בסילאן קצת יותר ארוך ,יתכן בגלל שהוא אינו מגיע לטמפרטרות גבוהות כמו הסוכר.
ייבוש ואיחסון: לאחר הבישול יש לפזר את הקליפות מופרדות על ניר אפיה או רשת למשך יומים-שלושה לייבוש באוויר ואח"כ יש לשמור בצנצנת סגורה.
מבחן הטעימה: טעם הסילאן כמעט ולא השתנה במשך הבישול והקליפות הומתקו ונצבעו בצבע חום כמעט כמו קליפות מצופות שוקולד. השילוב של הסילאן והקליפות מצויין, להבדיל מהקליפות בסירופ סוכר שיצאו סתם טעימות...
מתי כבר יבוא האביב?
יש לי כמה חברים שרוטים... נו טוב, בסדר, זו לא אשמתם, זו הנמרה שאני מגדלת בבית (במסווה של חתולה). בהתחלה היא מתנהגת ממש יפה ומתחככת בנימוס לשלום בכל מי שמגיע, אבל אז חיית הטרף שבה מרגישה שזה ממש לא מנומר – סליחה - מנומס! להתנהג בנימוס והאקשן מתחיל; שריטה, ביס או נהמה, ממש לא משנה לה, העיקר שיידעו מי כאן בעלת הבית. ככה זה כשהיפה והחיה מתקיימות בו-זמנית בישות חתולית אחת.
עם זאת, יש שני אויבים בבית עליהם מעולם לא הצליחה להתגבר: האחד שוכן בארון חדר העבודה – שואב האבק האימתני שעם כל חיבור לחשמל מתעורר לחיים בנהמות איומות שגורמות לה להצטנף בפינה או להסתלק מייד באלגנטיות לחדר אחר כאילו קראו לה לטפל דחוף במשבר מדיני והשני הוא מתקן הכביסה הנייד, המקופל לרוב בשקט בארון שבפרוזדור, אך נעור מתרדמתו מדי כמה ימים, בצלילי חריקת מתכת נוראיים, שגורמים לנמרה לנוס במהירות הברק על נפשה, אל מתחת למיטה. אך כל זה כאין וכאפס לעומת הפחד האמיתי שלה מקולות הגשם ובמיוחד מקולות הברד; זה החל בחמש השנים האחרונות, מאז הגיעה לגיל עשר, כל אימת שנוחתות טיפות הברד הראשונות אני רואה לה בעיניים – את האימה. שנייה אחר כך כבר ברור לי מה עלי לעשות: אני ניגשת לארון שבפרוזדור ופותחת לה חריץ בדלת, ללא היסוס או שהות היא נכנסת לתוכו, מתחבאה בסמוך לאויב מספר שניים, שישן שם מכורבל בשלווה סטואית.
לינה משותפת
בכל פעם שאני שומעת את השיר של הביטלס "היי ג'וד", אני מחייכת לעצמי. כן, גם אני גדלתי על המוסיקה של החיפושיות אבל גם גדלתי עם שתי סבתות שבכל פעם כשהיה למישהו בסביבתן קר הן היו ממהרות וממלאות את בקבוק הגומי המתדלדל - שנקרא בפיהן "ג'וד" - במים רותחים, מבריגות היטב את המכסה ומעניקות אותו בחום לסובל.
לא יודעת למה, הפתרון הזה של הג'וד תמיד הרתיע אותי: מלבד המראה האומלל שלו, משהו בריח הגומי המעושן למחצה והחשש שיפער בו חור וכל הרותחין יישפכו עלי, השאירו אותו תמיד מחוץ לטווח ידי, אבל השנה חל מפנה ביחסי לבקבוק ובאחד מערבי נובמבר הקרים, שלפתי אותו מתחתית המגרה, לאחר שנים ששהה בה מיותם וחסר שימוש, מלאתי אותו בזהירות במים רותחים, הברגתי היטב, חיבקתי, אמרתי בלב תודה לסבתות ומאז אנחנו לא נפרדים ולמרות שהחתולה שלי עדיין מתייחסת אליו בחשדנות, הוא מצטרף כל לילה בצליל פכפוך המים שבו אל הלינה המשותפת.
איפוד
נימרוד חזר מגן ציונה עם יצירת אמנות קטנה שהוא ושאר חבריו הכינו עם הגננת. "איזה יופי, מה זה?" שאלתי והוא ענה: "איפוד."
המעבר לדירה החדשה גרם לי להיחשף לאוכלוסיה מגוונת יותר של חיות שמסתובבות כאן בשכונה אשר לא זכיתי לראותם בשלום עליכם. מלבד החתולים והג'וקים שחולשים על כל רחובות העיר, חזיתי כאן בחלזונות ענק שיוצאים אחר הגשם - משאירים אחריהם שובל רירי - ולא מעט "איפודים". לצערי חלק מהאיפודים שראיתי היו מוטלים דרוסים על הכביש אבל אתמול והיום ראיתי איפוד שמסתובב לו בשלווה ובנחת על מדרכת הרחוב. היום העזתי ונגעתי בו והוא אפילו לא התכדרר או נבהל אלא המשיך לרחרח כה וכה באפו המחודד. בדיוק הייתי עם אבא שלי שהביע חשש לגורלו אז ניסיתי לדבר אליו יפה ולהסביר לו שכדאי לו לחזור לגינה אבל הוא לא השתכנע אז הזזתי אותו בעדינות, לכיוון החצר מאחר והוא היה כבר די קרוב לכביש. האמת זה די דקר אבל כל כך התרגשתי מחוסר ההתרגשות שלו ומכך שהוא לא בורח או שם לי ביס. הבנתי שזו תחילתה של ידידות מופלאה והחלטתי לחזור אליו מחר ולהביא לו במתנה תותים. אולי עדיף גזר? מה בכלל איפודים אוהבים לאכול?
חקלאות וגרביים ישנות
את הניסיון החקלאי שלי רכשתי כבר בגיל צעיר בעבודות רס"ר גינתיות שסבתא רחל הייתה מטילה עלינו, הנכדים – בעיקר בתקופה שלפני החגים או בשבתות היפות של חודשי החורף כשסרפדים ושאר עשבים ירוקים היו צצים ועולים בחדווה בחצר ביתה. לא יודעת, יכול להיות שבסתר לבה התגעגעה למדבר כי היא תמיד העדיפה שבין עצי הפרי שצומחים בחצר האחורית של הבית תשרור שממה. אפילו מרבצי דשא לא התחבבו עליה בכל שנות מגוריה כאן – ולמען האמת, גם עלי לא. התכנית הייתה ברורה וההוראות פשוטות יחסית; את העלים שנשרו מעצי הפרי יש לגרף, את גומות האדמה סביבם יש לשפר ולחזק ואת העשבים המיותרים יש לעקור מהשורש. כדי שידינו לא תיצרבנה מן הסרפדים, הכינה מבעוד מועד גרביים ישנות אותן הלבישה על כפות ידינו וחזרה על ההוראות: "מהשורש, מהשורש" ומדי פעם הייתה מוסיפה "חזק, לא לפחד מהעשבים". נדמה לי שאת המשפט האחרון הייתה מכוונת אלי...יום אחד נשלחתי לחצר הקדמית של הבית להמשך הניכוש. היו שם בין השאר עשבים ירוקים כהים, טיפה מחוספסים שלא הכרתי ולמרות שלא רצו להינתק בקלות מן האדמה, עשיתי כמיטב יכולתי לנקות את השטח. כשסבתא באה לתת לי מיץ תפוזים שסחטה לכבוד העובדת החרוצה, חשכו עיניה: מסתבר שעשיתי עבודה יסודית ועקרתי את כל עשבי תרד הבר שגדלו שם שנה אחר שנה, מהשורש...
ירוק על הגג 3
היום משכתי מהאדמה את הצנונית הראשונה. זה היה ממש כמו בליינד דייט, איך שראיתי אותה ישר התאהבתי והיא רק הסמיקה ולא אמרה כלום. האמת שעליתי לגג בחשש מה מפני הסופה המתקרבת, חושבת איך להגן על הירקות שצמחו כל כך יפה. ראובן הציע לי להעביר זמנית את כל העציצים והאדניות הקטנות בסמוך למעקה הדרום מערבי כדי שזה יגן עליהם מן הרוח וכך עשיתי:
ירוק על הגג 2
החורף מגיע ואיתו גם ירקות החורף שמתפתחים יפה באדניות על הגג. קניתי מיכלים בצורת גיגיות שנראו לי מתאימות ביותר לגידולי הירוקים הללו. מדי בוקר ומדי צהריים אני עולה במדרגות כדי להשקות ולכרסם, לכרסם עוד קצת ולהשקות והנה הם לפניכם תופסים קצת שמש לפני בא המבול.
לכל צנצנת יש מכסה?
את כל הצנצנות והבקבוקים הריקים היינו שומרים ומעבירים לדוד מאיר, כמו גם את שקיות האריזה מנייר של חבילות הסוכר, הקמח והמלח שהיו נאספים עבורו והוא היה מביא הכול לסבתא שעשתה בהם שימוש חוזר: שקיות הנייר נקשרו סביב הפירות המבשילים של עצי הפרי כמגן נגד נגיסות הציפורים; הצנצנות מולאו בצ'ופרים מעשה ידיה ונשלחו אלינו חזרה מלאות כל טוב ריבות שנרקחו בשמש, חמוצים ומיני כבושים שכמותם לא נטעמו - כנראה בשל העובדה שאת החומץ בו השתמשה לתהליך הכבישה הכינה באדיקות בעצמה ואילו בקבוקי הזכוכית שימשו לאחסון החומץ לאחר שזה עבר סינון ראשוני ופסטור. מן הסתם השימוש החוזר והניצול הרב פעמי נעשה מטעמי חסכון ופחות מטעמי אידיאולוגיה אבל מה שבטוח הוא שממפעל המזון הקטן שניהלה למדתי גם אני לנצל חפצים וחמרים שנמצאים יומיומית בסביבה הקרובה ושיכולים להביא תועלת נוספת על ייעודם המקורי.
כך נוצרה לה במטבח שלי מגירה גדושה בצנצנות בהן אני משתמשת - לאחר שנשטפו היטב והתקלפו ממדבקתן - למילוי חוזר של דברי מזון וחמרים יבשים אחרים. מאחר ואני מעדיפה לאחסן אותן פתוחות (המיכל והכיסוי בנפרד), איתור צנצנת והמכסה התואם לה הופך למשימה של ממש: לאחר שנבחרה הצנצנת הרצויה נערך מצוד אחר הכיסוי ולפעמים אפילו אחרי שנוסו כל המכסים הפוטנציאלים שמסתובבים חפשי במרחבי המגרה, האחד הדרוש מסרב להתגלות ולצאת ממחבואו ואני נשארת מבולבלת למרות שנשבעת לכם שהנחתי את שניהם יחד במו ידי בארון. השבוע עלה בראשי רעיון נחמד לשמור את הצמד בעזרת גומייה חובקת ואוי ואבוי להם אם הם שוב יעזו לצחוק עלי מאחורי הגב במגרה.
ולמי מקוראי הנאמנים שיש באמתחתו שיטת איחסון טובה שרוצה להמליץ עליה אשמח ביותר...
קול ששון וקול שמחה
אולי בגלל שעבדתי בתור מלצרית מסורה ב"אולמי מרים", כל פעם שמזכירים לי חתונה עולות בי תמונות ממנהגי המקום; החתן - נישא באוויר, ישוב על כסא מרופד קטיפה בורדו והכלה מונפת - מרחפת לידו על גבי מגש נחושת מבריק לצלילי מוסיקה חיה שמנגנת להקה מקומית. הייתה דווקא עבודה שווה; בסוף כל משמרת התגודדנו ליד רב המלצרים שחילק לנו "טיפ חתן" והרשה לנו לקחת את הבקבוקים הפתוחים שנשארו מה "מיץ פרדס" בטעם אשכוליות ותפוזים וגם את הלחמניות הקלועות - לרוב מחוסרות צ'ופצ'יקים - שנעזבו מאחור.
לפני כחודשיים דרור ודן באו לבקר והודיעו על כוונתם להינשא. "מזל טוב!" ברכתי אותם. "איפה תהיה החופה?" שאלתי, "האמת... חשבנו להתחתן אצלך במרפסת ולהזמין כמה חברים שיחגגו ויהיו איתנו". "גם אני מוזמנת?" שאלתי, הם הסתכלו אחד על השני ושאלו: "בא לך לערוך את טקס החתונה?" "סבבה", עניתי, "יום חמישי עוד חודש מתאים לכם?" "קבענו" הם אמרו.
יום החתונה הגיע: ליאה ואני נסענו לדרום העיר וקנינו הפתעות; שקיות נייר לבנות, בלונים אפורים, כבל ירוק ממנו השתלשלו נורות קטנות וגם...כמה צרורות פרחים מפלאסטיק שליאה הודיעה שבלעדיהם היא לא חוזרת הביתה. בבית הכנו משקיות הנייר פנסים סיניים - כמו אז בצופים - איתם יצרנו מסלול מתעקל מדלת הכניסה אל עבר מרפסת המטבח. הבלונים האפורים ופרחי הפלאסטיק הצטרפו אל הגינה החיה ויצרו חופה צפופה ושיח ההיביסקוס נעטף בכבל ירוק מואר ברכות. תוך כדי הגיעו ליאת ואורי עם עוגת קומתיים ולקחו פיקוד על המטבח.
ככל שהלכו והתקדמו ההכנות בבית פנימה כך הלכו והתעמעמו הרעשים שמחוצה לו: הלכו ונשתכחו רעשי השיפוץ מן הקומה העליונה, כמו גם קולות המכוניות שעברו בכביש, נשתכחו הקולות הרמים של השכנה מהבניין הסמוך שצועקת על בעלה, נשתכחה גם נגינת הגיטרה החשמלית של השכן המוסיקאי והתפוגגו כלא היו זמזומי המזגנים וכשהחתן והחתן הגיעו לבסוף חיכו להם בחושך ארבעה חברים, שתי טבעות נישואין וארבעים עציצים שמחים שכל אחד מהם תרם ענף ליצירת שני זרי הפרחים שנמסרו להם מייד עם כניסתם.
האמת, היה מרגש ביותר. מרפסת הבית מעולם לא חוותה חוויה דומה: מעגל פנימי של אנשים שהצטופף בה מתחת לחופה לא מקורה, מוקף במעגל חיצוני של עציצים ששימשו כעדים ועיגולי הטבעות שנענדו לאחר מילות הברכה ומעגל רחב של שכנים ודיירים בבניינים הסמוכים שאוכלים אולי ארוחת ערב בדירות מוארות ומסביב לכל זה ים ואדמה ושדות רחוקים וארצות זרות ולמרות שלא היה מיץ פרדס בטעם אשכוליות, הייתה הרבה שמחה, חיוכים ואינטימיות שהשאירו מחשבות בטעם טוב.
חולצה מסביב לעולם
אחת לכמה חדשים אני פוגשת את בת דודתי ענבר שאוספת עבורי בגדים בהם אינה חפצה יותר. אני שולפת אותם מהשקית הגדולה והיא נותנת לי הנחיות: "הנה המכנסיים האלו מתאימות לסוודר הזה" או "את החולצה הזו טיפונת תקצרי ותלכי עם שיער אסוף וזה ממש יראה טוב". את הבגדים שלא מתאימים אני בדרך כלל מעבירה לאחותי או לשירי. בפעם האחרונה ענבר הביאה כמה שקיות ואחותי ואני נברנו בהם בהנאה. פתאום בצבצה לה חולצה שחורה עם כפתורים שנראתה לי ממש נחמד. אמרתי לאחותי שתנסה אותה כי נראה לי שהיא ממש תהלום אותה, אבל אחותי ענתה בבטחון שעליה היא תהיה קטנה מדי ואילו לי היא תתאים בול. "מאיפה את יודעת?" שאלתי והיא הסתכלה עלי משועשעת והחזירה לי : " מה, את לא זוכרת? היא היתה פעם שלך!" מייד לקחתי אותה הביתה, לארון הבגדים והנחתי אותה בחזרה ליד החברות הישנות.
ירוק על הגג
טוב, אז החלטתי להעלות כמה אדניות לגג;
אולי בגלל שנולדתי במלאבס, מדי פעם יואל משה סלומון מופיע לי בחלום, מביט בי במבט זועם ושואל לאן נעלמו כל הפרדסים והשדות החקלאיים באם המושבות. אני מסתכלת עליו במבט מתנצל ומראה לו את כל הציורים שציירתי ביסודי (ושאמא שלי שמרה כי לא יצאתי מהקווים) של מחרשות ועצים עם תפוזים ואשכוליות. זה לא מספק אותו והוא מראה לי את כל העקיצות שהוא עדיין סוחב מיתושי האנופלס הנוראיים ואני מגמגמת שגם בתל אביב יש יתושים אבל הוא לא מוותר ונוהם: חקלאות! ציונות! אקליפטוסים! ואני אומרת לו "אל תדאג, יהיה בסדר" ומתעוררת בבהלה, ממלאה את המשפך במים ויוצאת למרפסת להשקות את העציצים.
אבל במרפסת כעת אין מספיק שעות שמש לגידול ירקות לכן החלטתי להעלות כמה אדניות אל הגג ולהפריח שם את השממה. רק כדי לבדוק כמה השמש משמעותית להתפתחות וגידול הירקות עשיתי ניסוי קטן: לקחתי שני שתילים של בזיליקום - אחד העליתי לגג ואת השני השארתי במרפסת הדרומית בבית. אחרי כשבועיים צילמתי את התוצאות ואם לא תאמינו למראה התמונות, יש לי עדים שיאשרו.
השבת אבדה
לפני כשבועיים בערב נסעתי חזרה הביתה מכיוון דרום העיר. במחלף ארלוזורוב, קצת אחרי הסיבוב הפונה ימינה, חיכתה הפתעה לא צפוייה: שני טווסים חצו את הכביש - ממש מול עיני ומכוניתי המשתאות - בריצה מהירה, זה אחר זה . החשכה הקלה מסביב וריצתם הזריזה גרמו לי לרגע לחשוב שדימיינתי או שדייויד לינץ' נמצא בתל אביב ומצלם פה סרט ואז הבנתי שהדבר המצחיק יותר הוא שכשמשהו מן הטבע מופיע לי מול העיניים, כאן בעיר המפויחת הזו, אני מתקשה להאמין...אז...מישהו במקרה איבד טווס?
טיף טיף טף
ארבע לפנות בוקר. הרחוב שקט ואין רעשים אחרים שיכולים להסביר את פשר היקיצה המוקדמת. גם החתולה שלי מסתכלת עלי מופתעת במבט של "תחזרי לישון", אבל השינה ממני והלאה ואני מתהפכת מצד אל צד. אחרי רבע שעה האזניים והגוף קולטים פתאום רחשים מוכרים, עדינים: טיפות גשם נוחתות ברכות במרפסת. קמתי לוודא שהשכנה ממול לא שוטפת רצפה. היא לא. מבט מורם אל השמיים ואכן, טיפטוף ראשוני, מנומס ומהוסס וברגעים אלו שאני כותבת עליו הוא כבר פסק. כתבתינו מהשטח וחתולתה המנומנמת מדווחות: טיפות חולפות בתל אביב.
פפאיה אדומה
אח שלי התקשר להגיד שהוא ואירית טסים לחול ושאל אם אני יכולה לעשות בייביסיטר על הקטנים. "יש להם דרישות מיוחדות"? שאלתי, "הם אוהבים להיות בחוץ, בשמש, אבל תדאגי שלא יתייבשו". "בשמחה", עניתי. בדרך לשדה התעופה הם הגיעו אלי, שבעה שתילים קטנטנים שאך נבטו מזרעים של פפאיה אדומה, שקובי וצבי הביאו מהודו. אחרי שלושה שבועות בשמש במרפסת הדרומית הם עלו וצמחו וכשההורים המגדלים שלהם חזרו סוף סוף לארץ הם ממש התפעלו. רק חבל שהם שכחו להביא להם מחוצלארץ איזה טובלרון ...
אז ככה הם נראים. אינשאללא שיקלטו יפה בגינה, יגדלו לתפארת ויתנו לנו טעימה קטנה מהודו.
זום זום זום
לא זוכרת באיזה כיתה זה היה, יצאנו לטיול עם הצופים לאיפהשהו בפ"ת. אחד הילדים נעקץ באצבעו ע"י דבורה (אולי צרעה?) וכל כף ידו התחילה להתנפח נורא. הטיול הופסק מייד והילד העקוץ נלקח לבית חולים. לפני ההיתקלות הזו אף פעם לא פחדתי מדבורים למרות שכולם מסביב קבלו אותם במלמול מהיר של "מלח מים מלח מים". מאז, לא התחשק לי להתקרב אליהן יותר מדי אבל לפעמים הן באות לבקר על דעת עצמן...
כשהתחלתי לגדל צמחים במרפסת הבחנתי שמעבר לצמחייה ירוקה מתחיל להתקיים במרפסת מערך חיים שלם שהתפתח בד בבד עם צמיחת הגינה התלויה: חוץ מחיפושיות , זחלים, גמלי שלמה, צופיות ואף כנימות עלה, כדוריות, פרפרים ושממיות הגיעו גם מעופפים קטנים אחרים וביניהן הדבורים. בהתחלה נרתעתי אבל בגלל שהן התארחו על בסיס יומי התחלתי להכיר אותן מקרוב. יום אחד אחת מהן נכנסה הביתה ועפה לי ישר מעל האף. קצת נבהלתי וקראתי לראובן שבדיוק היה במטבח "אוי, דבורה!". "זה לא דבורה" הוא אמר בביטחון. "צרעה?" ניסיתי להישמע קצת פחות מבוהלת אבל הוא אמר בביטול: "זה זבוב". "זבוב? לא יכול להיות" טענתי, אבל ראובן למד ביולוגיה ומייד הסביר שזה זבוב רחף, סוג של זבוב ש"התחפש" לצרעה ואין מה להירתע. סבתא שלי תמיד אמרה שצריך למהר ולאכול קוביית סוכר אחרי שנבהלים אז תכף נרגעתי, נשמתי עמוק והלכתי ללקק לי קצת דבש דבורים מתוק.
שתהיה שנה טובה ומתוקה!
והנה שני לינקים לתמונות של הזבוב הזה שמוכיחים שראובן תמיד צודק...
http://www.kramery.com/forum/forum_posts.asp?TID=2104
http://ofir.uhm.nu/viewImg.php?albumId=190&imageId==5733
אוריגמי שקיות ניילון
אחד הדברים שאימצתי ממשק הבית של אימא שלי הוא השימוש החוזר בשקיות ניילון. כל שקית שהגיעה הביתה הצטרפה אל חברותיה המשומשות במקום הקבוע מתחת לכיור שם נערמו כולן ללא הבדלי גודל צבע או צורה: שקיות מרשרשות שהגיעו עם ירקות מהשוק, שקיות גדולות מהסופר השכונתי עם עיתוני יום שישי או שקיות עם פאסון מחנויות בגדים או נעליים. גלילי השקיות הקטנות בהן נארזו הסנדוויצ'ים לבית הספר, היו היחידים שהיא הייתה קונה. כשעברתי לגור בדירה שכורה, באופן טבעי אמצתי את המנהג הביתי הזה, רק ששקיות לסנדוויצ'ים כבר לא היו נחוצות וכך חסכתי עוד כמה גרושים.
לפני שנה בערך, אמא של ליאה באה לארץ לחופשת החגים. לפני שהיא חזרה למקסיקו היא באה לבקר אותי בדירה החדשה. לפני בואה סידרתי מהר וניקיתי אבק שייראה טוב. היא מאוד התלהבה, עד שהיא נתקלה בערמת שקיות הניילון שבצבצו בשמחה מסל הפלאסטיק מתחת לכיור ."ככה את שומרת שקיות ניילון?" נזפה בי, "תראי, הן גולשות לך מתוך הסל." "אז... איך את שומרת אותן?" שאלתי, והיא ללא מילים, לקחה שקית אחר שקית והדגימה:
סלט עדשים - הגירסה של קובי
והנה הגרסה של קובי לסלט עדשים שחורים עם סלרי סילאן ואגוזים:
250 גרם עדשים שחורים
ראש גדול של גבעולי סלרי חתוכים לגפרורים גדולים או 2 שורשי סלרי חתוכים לקוביות
קצת עלי סלרי קצוצים דק
בצל גדול קצוץ גס
קליפת לימון מגוררת- בערך כפית
מיץ מלימון בינוני
סילאן או דבש כ -2 כפות
גביע יוגורט של 200 גרם
כ - 2 חופנים או יותר אגוזי המלך קצוצים וקלויים
פלפלי צ'ילי חריף יבש קצוצים גס ללא הגרעינים- לפי הטעם
שמן זית ומלח
כך מכינים:
בסיר אחד-מבשלים את העדשים עם הרבה מים -בערך 40 דקות ומסננים (אפשר להשרות את העדשים קודם במים לשעה - מה שמקצר את זמן הבישול)
בסיר אחר - בכמות נדיבה של שמן זית משקיפים בצל וסלרי-בערך 12 דקות.
אם זה שורש סלרי יש להוסיף מעט מים ולסגור מכסה עד לריכוך - בערך 20 דקות.
כששני הסירים התקררו מעט מאחדים בקערה עם שאר החומרים.
מגישים את הסלט פושר או בטמפרטורת החדר.
הערות: את האגוזים יש להוסיף לפני ההגשה.
לגבי הצ'ילי - 4 פלפלים אדומים זה יפה וטעים-אך לא חובה בכלל.
הערה כללית לקליית האגוזים: ניתן להשתמש במחבת או סיר רחב מנירוסטה, בתנור או בכל דרך אחרת אך אין להשתמש במחבת או כלי עם ציפוי טפלון.
יאללא, לכו לנסות ותדווחו לי כי אני עוד לא הספקתי להכין בעצמי.
סלט עדשים
אז נכון שעדיין חם נורא ומזיעים בלי סוף אבל יש איזושהי תחושה של תחילת סוף הקיץ ויש לי שני סימנים שמצביעים על כך ושחוזרים קבוע משנה לשנה. אני לא מתכוונת לחצב או לנחליאלי (מישהו זכה לראות חצב פורח בתל אביב?) אלא לפקעות הסיתוונית - (או אולי זה כרכום?) שהחלו לפרוח אצלי במרפסת אחרי שכל הקיץ נמצאו בתרדמה מתוקה והסימן השני הוא שהחתולה שלי כבר מתחילה להתגנב מתחת לכיסוי המיטה בכל פעם שהיא הולכת לזנב לה שנת צהריים מלכותית.
העונה הזו של השנה מתאימה להכנת סלטים קרים והנה אחד מהמתכונים של סלט עדשים שכזה:
250 גרם עדשים חומים או ירוקים
בצל יבש גדול
כ 2-3 שני שום
חבילת פטרוזיליה
מיץ לימון, שמן זית, מלח גס, פלפל שחור גרוס ועלי דפנה
קוצצים גס את הבצל ומכניסים לסיר יחד עם העדשים. מצרפים 2-3 עלי דפנה, ממלאים את הסיר במים ומביאים לרתיחה. אחרי שרותח מנמיכים את האש ומוסיפים פלפל שחור גרוס. מבשלים עד שהעדשים רכים אך לא רכים מדי (כ - 40 דקות). מסננים את העדשים והבצל משאריות המים ומעבירים לקערה.
מוסיפים מיץ לימון, שמן זית , שום כתוש ומלח - רצוי מאוד לעבוד עם העדשים בעודם חמימים כי אז הם סופגים טוב יותר את הטעמים. מניחים בצד כדי שיתקרר מעט ובינתיים קוצצים גס את הפטרוזילה אותה מוסיפים לעדשים.
העדשים "שותים" המון המון לימון. גם כשאתם בטוחים ששמתם מספיק, מדי פעם צריך לערבב, לטעום ולתקן תיבול עד שכל הטעמים מתייצבים. (זה לוקח איזה חצי שעה). הסלט הזה טעים ביותר גם יום אחרי ולמען האמת, אולי אפילו יותר...
בקרוב- עוד גירסה לסלט עדשים (שחורים).
מלך העציצים
"איך אתה יפה הבוקר"
"אני הכי יפה!"
"איזה מקסימים הפרחים משלך"
"הכי מקסימים בעולם!!!"
"אופס...נשר לך פרח אחד"
"כ...כן, תרימי בבקשה"
"הנה. ראיתי שהיו לך אורחים היום"
"מתוקים, נכון?"
"אולי תעשה היכרות?"
"נעים מאוד, צופיות"
"נעים מאוד. אוף, עוד פרח נשר, רק לפני חצי שעה טאטאתי פה"
"לא נורא, תביאי סמרטוט רטוב, תוך שניה המרצפות נקיות"
ההיביסקוס שלי הוא מלך העציצים. התאהבתי בו עוד כשהיה קטן ועמד לתצוגה על שולחן במשתלה בפתח תקווה. מצא חן בעיני להביא צמח "פושטי" ולתת לו כבוד של מלך. שתלתי אותו במיכל הכי גדול שיכולתי לאפשר (קניתי פח אשפה ירוק של שישים ליטר מחנות כלי עבודה, קדחתי חורי ניקוז וקראתי למסגר שיבנה בעבורו קונסטרוקצית ברזל אותה ריתך אל צידו החיצוני של מעקה המרפסת הקטנה). הוא צמח בניחותא וגם הביא חברים קטנים – משפחה של צופיות החלה לפקוד אותו בבוקר על בסיס יומי וכך החילותי להתעורר למשמע ציוצן המתוק והעדין.
כשעברתי מהדירה בשלום עליכם חששתי שאאלץ להשאירו מאחור בשל משקלו וגודלו אך טרם שהשמעתי את ספקותיי הוא כבר הועמס על משאית ההובלה ביחד עם שאר חפצי הבית.
תמיד סיקרן אותי לדעת מה משך הפריחה של פרח בודד מאחר ונראה כי הצמח סובל מ"נשירה". אז השנה בדקתי איתו וגיליתי כי הפרח מחזיק מעמד כיממה. למרות זאת שפע הפריחה וגודלם של הפרחים אינו מסגיר זאת ונראה כי השיח תמיד "מלא".
יש כמה זנים של היביסקוס. זה שגדל אצלי נקרא "היביסקוס סורי". פרחיו קטנים יותר ואף צבעו אינו אחיד לגמרי כמו אצל חבריו בחצר וגם כאן מכרכרות סביבו הצופיות שמעדיפות אותו על פני כל עציץ אחר, כיאה למלך אמיתי.
עגבניות בחומוס
שתיל העגבנייה שלי עושה שרירים. כבר עבר אותי בגובה וגם הוציא עגבניות יפהפיות. אמנם עוד ירוקות אבל גוונים סמוקים החלו להתגנב אל צבען. לא יודעת מה אתכם אבל אני כבר מתכננת את תבשיל העגבניות בחומוס...
כוס גרגרי חומוס מושרים ללילה
בצל גדול קצוץ גס
ארבע שיני שום פרוסות גס
ארבע עד שש עגבניות בשלות
צרור פטרוזיליה קצוץ גס
חופן עלי נענע קצוץ גס
שתי כפות טחינה לבנה
פרוסת לחם טרייה קרועה לחתיכות (או פיתה חתוכה)
לימון כבוש חתוך לחתיכות קטנות
שמן זית, מלח, פלפל שחור גרוס
- מבשלים את גרגרי החומוס שהושרו ללילה בסיר רחב, במים טריים למשך כשעתיים וחצי. מסירים מהאש ומקררים. מקלפים את המעטפת השקופה של הגרגירים וזורקים. כן, כן זה הרבה עבודה אבל שווה. (וחוץ מזה חלק מהקליפות כבר נפרדו מהגרגרים בזמן הבישול אז לא להתלונן)
- חולטים את העגבניות, מקלפים וחותכים לקוביות. מניחים בצד.
- במחבת רחבה מאדים את הבצל בשמן זית. אחרי כחמש דקות מוסיפים את השום וממשיכים לאדות עוד כשתי דקות נוספות. מוסיפים את קוביות העגבניות, את גרגירי החומוס המסוננים ומבשלים יחד על אש בינונית - קטנה עד שהעגבניות מסמיכות (כעשרים עד שלושים דקות) אבל לא לגמרי מאחר והבישול עוד נמשך.
- מוסיפים את הפטרוזיליה ואת הנענע וממשיכים לבשל עוד כחמש דקות נוספות במהלכן מתבלים במלח ופלפל גרוס. כמו כן מוסיפים את קוביות הלימון הכבוש לפי הטעם.
- מוסיפים את קרעי הלחם ומכבים את האש. נותנים ללחם להיספג ברוטב כשתי דקות ומגישים עם טחינה לבנה מפוזרת מעל ועוד טיפונת שמן זית.
אפשר להשתמש בחומוס מונבט במקום בגרגרי חומוס יבש ואז זמן הבישול מתקצר בהרבה והטעם מקבל גוון מתקתק יותר.
למי שמחפש חריפות ניתן להשתמש בפלפל שאטה ואז כדאי להוסיפו עם העגבניות.
נחמד להגיש את המנה הזו במחבת בו בושלה אבל אז צריך להיזהר מחומה. בתיאבון!
לחיי העציצים
בתור אימא למשפחה מרובת ילדים (קצת יותר מארבעים עציצים) גם אני נעמדת על הרגליים האחוריות בכל פעם שהחמודים שלי בסכנה או כשמישהו מעליב אותם ולא מתייחס אל יפי פריחתם ולחילופין, כשאני רואה אצל אחרים מוצלחים מהם...
ומה לעשות שצמח שגדל בעציץ יראה לרוב מפותח פחות מאחיו שגדל באדמה? תארו לכם יסמין הגדל יפה באדנית ומשמח את בני ביתו אך בגינה יצמח לשיח לתפארת מדינת ישראל. זה כמו שהמורות תמיד אומרות: "הוא לא מממש את הפוטנציאל שלו". אבל עד שיהיה לי בית פרטי עם גינה בסביון רציתי לציין כמה יתרונות שיש לגידול בעציצים בכל זאת:
1) האפשרות לשינו מקומו של העציץ: כולם יודעים שתנאי קריטי להצלחת גידולו של כל צמח באשר הוא קשור למיקומו. גם אם תשירו לו שירים ותרקדו סביבו הורה - אם תמקמו שתיל שזקוק לשמש מלאה במקום מוצל, הוא יסבול ולא משנה כמה מים או דשן תיתנו לו. בגלל שתנאי התאורה ומסלול השמש משתנים לאורך השנה קשה לעיתים לעקוב ולהגיד בוודאות מהי הפינה המוארת ביותר בבית או במרפסת או מהי הנקודה שמקבלת הכי הרבה קרינת שמש ישירה. מאחר ואני גרה בדירה הנוכחית פחות משנה וחצי, לקח זמן עד שכל עציץ תפס סופית את נחלתו וחלקם "עברו דירה" עד שנמצא להם המקום המדויק לפי צורכיהם הספציפיים. אם אתם מרגישים שהעציץ שלכם עצוב (וזה לא בגלל ששכחתם להשקות אותו שבועיים או לא דישנתם אותו בשנה האחרונה), בדקו את מיקומו וראו אולי יש לו יותר מדי/פחות מדי שמש? יותר מדי/פחות מדי אור?
2) האפשרות לשינוי הזווית של העציץ אל מול השמש. יש לי עציץ שנמצא בפינת השיש ליד הכיור. גם כשהשמש מאירה, רק חלק ממנו נהנה מזיו פניה מאחר ומרפסת השכנים מאפשרת לקרניה לחדור רק חלקית למטבח. הפתרון הפשוט הוא לסובב את העציץ על צירו כדי שהשתיל יזכה כולו למנת השמש לה הוא זקוק. קצת פחות נח לעשות את זה עם עציץ מרובע... אבל עם עגול אין שום בעיה. כמו כן אם יש צמח שפריחתו אינה הומוגנית יכול להיות שהוא אכן מקבל קרינת שמש חלקית. אפשר לבדוק ולסובב מדי פעם (במיוחד אם מגיעים אורחים ורוצים להרשים אותם בפריחה מהממת...)
3) האפשרות למיקום גובה העציץ. לא סתם עברנו מיליוני שנה (או מיליארדי?) עד שהפכנו ל"אדם הזקוף". אז למה להתכופף? אם כבר ויתרתם על וילה מפוארת + גינה לטובת דירה קטנה עם מרפסת בלב העיר כדאי למקם את העציצים בגובה שיהיה לכם נח וכייף לטפל בהם. אפשר להניח אותם על שולחן נמוך (או גבוה) במרפסת או אם משתמשים באדניות תלויות יש כמה אופציות של תליה שמשנות בסופו של דבר את גובה האדנית.(יש מתלים כאלו מברזל ברוב המשתלות).
4) תמיד אפשר לתת מתנה. אם יש לכם עציץ שמאיזושהי סיבה ברצונכם להיפרד ממנו תמיד אפשר לתת אותו במתנה לחברים שיש להם גינה (גרעין הגינה של תמי בשדרות נורדאו מבוסס על צמחים מהדירה הקודמת בה גרתי ושלא מצאו כאן את מקומם הראוי). ותאמינו לי, לראות את הצמח המתוק שגדל בעציץ מתפתח לממדיו הראויים בגינה זה כמו ללוות את הילד הקטן שלך לאוניברסיטה. ואם אין חברים שיש להם גינה, אפשר לתת למישהו אחר חובב צמחים שיש לו מרפסת או מעקה עם אדניות.
5) יש המון סוגים של עציצים. מלבד היות העציץ נושא בית שורשיו של הצמח, אפשר לבחור אותו לפי שיקולים של יופי ואסתטיקה לצד השיקולים הפונקציונליים. אפשר להכין עציצים ממגוון של מכלים מעבר למה שמציעים במשתלות רק צריך לדאוג לניקוז טוב ולמלא כרבע מתכולתו (בחלק התחתון כמובן) בטוף גס. אחר כך את שארית האדמה, את השתיל עצמו ויאללה להשקות ויותר מאוחר, כשתקראו את "עציץ פרחים" של ביאליק, אולי תרגישו יותר טוב...
הדובדבן שבקצפת
פעם ראשונה בה אכלתי דובדבנים טריים הייתה באיטליה עם חברתי תמר (ההיא מהיסודי). אחרי השחרור מצה"ל החלטנו לוותר על טרקים במזרח לטובת מוזיאונים וכנסיות בסגנון רומנסקי ברחבי אירופה.
בגלל שהיינו טרום סטודנטיות ועניות החלטנו לחסוך את ארוחות הבוקר בחוץ ולהתארגן על ארוחות מחתרתיות בחדר האכסניה בה ישנו; מזלג חשמלי גויס מדי בוקר להכנת ביצים קשות בתוך כוס זכוכית. לחם טרי עם חמאה ליווה את החלבונים ולפעמים נוספה גם גבינה לתפריט. אותו לחם עם חמאה בתוספת שכבת דבש נדיבה שימש כקינוח מושלם. בצהרים לרוב בילינו במקדונלד'ס והתענגנו על כל ביס. אכילת ירקות ופירות נדחתה להזדמנות אחרת.
אבל ביום בו נחתנו בשוק של רומא השתנתה התמונה והכל בגלל דוכן הדובדבנים המפתה שבלט למרחוק. נעצרתי לידו בחריקת בלמים ואמרתי לתמר שאני לא זזה עד שאנחנו קונות חצי קילו מהם. למרות שהם עלו הון, חזרנו לחדר עם שקית נייר חומה נפוחה מפרי. בדרך כלל יש לי חוש צדק מפותח, אבל נראה לי שחיסלתי שלושת רבעי חבילה בלי להניד עפעף. זה היה כל כך טעים וממכר וחוץ מזה רציתי לבדוק את התיאוריה שאומרת שאכילת כמות מופרזת של פירות גורמת לכאב בטן. אבל הכאב היחידי שהרגשתי היה כאב לב על כך שהדובדבנים הלכו והתמעטו. בעודי מעלימה ראיות הבנתי שעשינו עסקה משתלמת אבל בכל זאת שאלתי את עצמי כמה עלה לנו בסופו של דבר כל דובדבן.איכשהו כבר היה מאוחר מדי לחשב...
אז הנה , עשרים שנה אחרי, ורד ותמר מביאות לכם תוצאות עדכניות . וכן - היום כבר לא צריך לטוס לרומא בשביל זה, הם נמצאים בהמוניהם בתל אביב.
מי רוצה זרעים של אניסודונתיאה?
גל הפריחה של שיח האניסודונתיאה היה שופע במיוחד ונמשך כחצי שנה. עכשיו הפרחים הורודים קמלו אך בכל אחד מהם ארוזים כמה זרעים שחורים קטנים.
מי שרוצה - יש לי מיותרים. אפשר ליצור קשר דרך vered@citytree.net
הצמחים מארחים את קובי
והיום הצמחים מארחים את קובי רוט שכותב על עונת הפיטנגו:
"היום קטפתי יבול משיח הפיטנגו ששתלתי לפני כמה שנים, בגינה המשותפת שבכניסה לבנין שלנו. השיח מניב כמות גדולה של פירות ורוב השכנים, שרואים אותי עסוק בקטיף, מחייכים או מעלים זכרונות ילדות מהשרון או מהקיבוץ, אך אף אחד לא ממש מעוניין בפרי.
את הפרי לא ניתן להשיג בחנויות , וזה לא רק בגלל ריחו היחודי-תוקפני שרבים לא אוהבים. מסתבר שקשה לשווק אותו באופן מסחרי, קטיף הפרי דורש יחס עדין במיוחד -אחיזה לא זהירה עלולה לפגוע בקלות בקרום הפרי ובנוסף יש לו מה שנקרא "חיי מדף קצרים".
יש בתל-אביב גדרות נוי של שיחי פיטנגו ובדרך כלל הפירות מבשילים ונושרים לרצפה.
מי שרוצה לצאת ולקטוף פירות (בגינות של זרים) יכול למצוא שיחים עם פירות באזורים שונים בעיר. יש שיח יפה, בכניסת הבית של רחוב נחמני 51. שיח מוצלח נוסף יש בגינות שבין רחוב מאזה לאוליפנט בסמוך לחומה הטמפלרית. יש גדר באיזור גוטליב-הירשברג ויש זן מוצלח במיוחד באיזור איכילוב, באחד הרחובות הקטנים שיוצאים מהנרייטה סולד (לדברי ורד).
אין כאן ניסיון לעודד גזל או השחתת רכוש זרים, מדובר ב"משאב טבעי" לא מנוצל ויש הסוברים כי הצד הפונה למדרכה מוכר כרכוש הכלל (שווה בדיקה). פירות שלא הבשילו על השיח לא יבשלו אחרי הקטיף ולכן רצוי לקטוף רק את הבשלים ביותר,
מניסיון-מומלץ להצטייד בקופסא או קערה בה ניתן לאסוף ולשאת את הפירות בשלום.
השיחים נותנים בעונה (אביב-קיץ) יבול יומי, כך שיש סיכוי לכולם.
כמובן שניתן לזלול אותו "ככה טרי ישר מהעץ" אך אלו שהצליחו לאסוף כמות גדולה יכולים לנסות להכין מהפרי מאכלים מתוקים-חמצמצים : ריבה או סורבה, והוא גם מתאים למאכלים לא מתוקים-גבינות עזים או פטה כבד (תרנגולת) הולך טוב עם פלפל שחור טחון טרי (מאתגר אך שווה לנסות), בשילוב עם כוסברה רחמנא ליצלן, או ברוטב ויניגרט לסלט עלים - נא לקחת בחשבון כי מיץ הפרי חמצמץ ולכן מומלץ להוריד מכמות החומץ ברוטב או לא להשתמש בחומץ כלל, אני מעדיף להשתמש בחומץ בהיר בשביל לשמור על צבע מיץ הפרי.
יש מספר זנים של פיטנגו, ומי שמוצא פרי מוצלח (גדול ומתוק בשיא ההבשלה) יכול לנקות את אחד הגרעינים (ציפת הפרי מכילה מעכבי צמיחה) ולטמון אותו בעציץ תוך הקפדה על אדמה לחה , את השתיל המבוסס ניתן להעביר לגינה- כמעט לכל בית יש איזו חצר או גינה, ומשם סביר להניח כי הצמח יסתדר לבד כמעט בלי טיפול-הוא אינו דורש הרבה מים ואין לו אויבים טבעיים, שיח מוצלח יניב תוך שנתיים-שלוש כמות מרשימה של פירות".
עוגת בננות
בבוקר פתחתי את הארנק וראיתי שהוא ריק. ניגשתי לכספומט השכונתי וביקשתי ממנו בנימוס שש מאות שקלים חדשים. הוא הסכים אבל שלף לי אותם בשטרות של עשרים! אף פעם לא החזקתי כזה צרור שמן של שטרות ירוקים (שלושים במספר), מעומלנים למשעי. הרגשתי מוצפת אך הכובד והסחרור הכניעו אותי. נכנסתי לסניף מנופפת בערימה. הפקידה קלטה את המצוקה והחליפה לי למאיות. בערב, בבואנו לשחרר את האוטו של ליאה מחניון עזריאלי, שלפתי אחד השטרות של המאה מהבוקר והכנסתי למכונה כדי לקבל כרטיס חנייה ועודף של תשעים שקלים. לא ברור לי אם מדובר בקנוניה אבל העודף ניתך עלי במטר רועש במטבעות של חמישה שקלים!!! כנראה שלפעמים צריך לקחת את העולם במנות קטנות...
עוגת בננות
שלושים גרם חמאה
שתי ביצים
חצי כוס יוגורט
כף וחצי טחינה גולמית
כף וחצי דיבס או דבש
ארבע או חמש בננות בשלות מאוד
שתי כוסות קמח מלא
כפית גדושה אבקת אפיה
קמצוץ מלח
- ממיסים את החמאה בסיר מעל סיר.
- מעבירים לקערה עמוקה ומוסיפים את החומרים הרטובים תוך כדי בחישה.
- לקראת הסוף מצרפים את המלח, הקמח ואבקת האפייה.
- מועכים את הבננות במזלג ומצרפים גם כן. צריכה להיווצר בלילה נוזלית מעט. אם נוזלית מדי – להוסיף עוד קמח ואם יבשה מדי אז הוסיפו עוד מהיוגורט או עוד חצי ביצה.
- אופים בתבנית משומנת בחום בינוני – 170 מעלות צלזיוס למשך כ – 30 דקות.
- העוגה צריכה להישאר מעט רטובה מבפנים. בעיני זה הכי טעים!
- המתיקות במתכון זה מגיעה בעיקר מהבננות, לכן כדאי להשתמש בבננות בשלות. אם משתמשים בבננות פחות בשלות, כדאי לחזק בעוד דבש או דיבס.
- את העוגה רצוי לשמור במקרר והאמת שיום אחרי האפייה טעמה עולה.
- אפשר להוסיף למתכון אגוזי מלך קצוצים גס.
- בפעם האחרונה שאפיתי אותה (לפני שבוע) ויתרתי על אבקת האפייה. העוגה יוצאת יותר דחוסה (ככה מרוויחים יותר בכל פרוסה...) כמו כן - יוצא ממש נחמד לאפות אותה בתבנית של מאפינס או בתבניות הסיליקון המהממות שיש היום בחנויות כלי בית ושמחלקות לכם את העוגה למנות קטנות...
קרקרים עם קורנית
השבוע דיברתי עם מיכל. היא אמרה שהיא מאוד מתגעגעת לחוג הקרמיקה (בו נפגשנו). הצעתי לה להיפגש ולהכין יחד קרקרים מחיטה. זה קצת כמו להתעסק עם חימר וגם נראה כמו חימר - רק שבסוף אחרי שלשים, מרדדים ואופים - אפשר גם לאכול...
הנה מה שעשינו:
שתיים וחצי כוסות קמח מלא
כוס שומשום מלא
שתי כוסות שיבולת שועל
חצי כוס גרעיני חמנייה
חצי כוס גרעיני דלעת
שלוש כפות נבט חיטה
חצי כוס שמן זית
שלוש כפות טחינה גולמית
כף מלח שטוחה
כף קורנית טרייה
כוס מים פושרים
טוחנים במעבד מזון את השיבולת שועל, גרעיני החמנייה וגרעיני הדלעת.
טוחנים חצי מכמות (חצי כוס) השומשום במטחנת תבלינים. (אם אין אז מצרפים את השומשום לשאר הגרעינים ושיבולת השועל וטוחנים יחדיו במעבד המזון). מעבירים לקערה ומערבבים עם שאר החומרים.
לשים טוב טוב. אם יבש מדי אפשר להוסיף עוד מים ואם רטוב מדי אז מצרפים עוד קמח. מעבירים למשטח מקומח ולשים עוד טיפה. מקמחים שוב ומרדדים דק כמה שאפשר.
מעבירים לתבנית משומנת קלות וחורצים ריבועים בעזרת סכין חדה. (נו טוב – אפשר גם מעויינים).
אופים בתנור שחומם מראש לחום בינוני (180 מעלות צלזיוס) כרבע שעה או עד שמזהיב.
משך האפייה תלוי בעובי הבצק. אם אתם אוהבים את הקרקרים עבים יותר, תביאו בחשבון שזמן האפייה יתארך טיפה. כמו כן אפשר לשחק עם הטקסטורה - אם אתם אוהבים את הקרקרים במרקם חלק יותר – טחנו אותם דק יותר במעבד המזון ואם רוצים להרגיש את הגרעינים אז ברחמנות עם הטחינה.
כמו חימר כבר אמרתי?...
וועידת הפיסגה של אבירי הטחינה
בעקבות הדיון הסוער, נפגשו אבירי הטחינה לישיבה ראשונה, חשובה, אך לא מכרעת.
השתתפו: 6 סוגי טחינות גלמיות, 1 טחינה מתובלת במיץ סלק ושום, 3 טועמים.
יואב הביא אתו את הסולטן, הגמל והאחווה.
אורי הביא את הגמל בסלק.
ורד הביאה את הנסיך, אמארה (הטחינה של ירון) וטחינה של לחם ארז.
כל הטחינות נמזגו לכוסות זכוכית קטנות והסתדרו בחצי גורן (מעל לאפה שנקנתה באבו גוש) לתמונה קבוצתית.
כבר מהמזיגה הראשונית ניתן היה להבחין שאין שתי טחינות דומות בצבען ובמרקמן. טחינת הסולטאן – הבהירה ביותר החווירה בצבעה ליד השאר (יש ממש תחושה שהיא עברה תהליך הבהרה), במיוחד ליד טחינת אמארה בעלת גוון המוקה (הטחינה המלאה היחידה שהשתתפה בוועידה). על הצבע של טחינת הסלק בכלל אין מה לדבר - ממש פרילי תות.
כל אחד מהטועמים התנדב בתורו לשבת על כסא הטועם, בעיניים קשורות (בקפידה) במטפחת, (למעט הצצה חד פעמית...) וכל שעליו היה לתאר הוא התחושה והטעם ואולי ניחוש של הטחינה הנטעמת שהגיעה אליו עם כפית ספיישל ישר לפה.
והרי לפניכם הפרוטוקול המלא (והכמעט) בלתי מצונזר:
יואב
אחווה: "זה מר! לדעתי זה טחינה מלאה."
הנסיך: "מעניין. זאתי יש לה טוויסט... מעניין... גם טיפה מריר אבל בהתחלה יש לה טעם כמו עפיצות של יין. כמעט חמוץ. אני לא בטוח מה זה."
ארז: "וואו...זה עוד יותר! יש לו את האלמנט העפיץ... זה חזק חמוץ כזה. מכה בך. פוטנטי. זו יותר פוטנטית מהקודמת. פה אין את הקטע המריר של אחרי."
אמארה: אנחה קלה. "זה לא קל... זה בהחלט לא קל. אני חושב שבשלב הזה הטעמים שלי מתחילים להתבלבל קצת. וואלה לא יודע. יכול להיות שזה הסולטן. יש לה טעם של טחינה לבנה."
הגמל: "וואו. נראה לי שזה הגמל בעצם. זה טעים. אין אפטר טייסט של מרירות כל כך. נראה לי שזה הגמל."
הסולטאן: "בסדר. אני כבר לא יודע מה להגיד. זה קשה. יש לה מרירות קלה ויש לה גם חספוס."
טחינה סלק: "סלק! ללא ספק. זה שונה. לגמרי יש לזה את הטוויסט".
אורי
הסולטאן: "וואו זה דביק!. זה נדבק לחיך. כן. זה טחינה. כן, זה מר. טעים לי. סבבה."
הנסיך: "זה גם דביק. קצת פחות. זה יותר נדבק לשיניים. יותר מר מהקודם. אולי זה קצת יותר תעשייתי. הייתי אומר שזה הסולטאן."
סלק: "זו הטחינה שלי!"
הגמל: "מר, אבל טעים. אבל ראיתי מה זה. זה הגמל. אז זה לא חכמה."
אמארה: "זה יותר מחוספס כזה. אני מרגיש שזה גבשושי. מן משהו קליפתי כזה.:
אחווה: "זו שונה מכולן. היא משהו אחר. זו תהייה הלבנה יותר. הסולטאן. היא פחות טעימה לי."
ארז: "כן, גם זה טחינה. וכבר אין לי כוח יותר. היא מאוד מזכירה את הקודמות שאמרתי שיש בהם את הקליפות. מרה קצת."
ורד
אמארה: "מממ... הטחינה של ירון. טעימה, לא מרה, מחוספסת, מתיקות נעימה. טעים לי."
נסיך: "טעימה. דביקה. אין לה את המרירות. הייתי אומרת ארז או גמל אבל אני לא יודעת. קצת פחות טעימה מהקודמת."
ארז: "לא טעים. מה זה הטחינה הזו?!" היא מרה, דביקה וגם ישבה יותר מדי זמן על המדף. או הסולטאן או הנסיך אבל אני לא יודעת."
אחווה: "טעימה מאוד. טחינה לבנה, אין לה מרירות. יש מתיקות. הייתי אומרת שזאת הגמל. טעימה. אין את הסמיכות של האחרות. נראה לי שזו אחת מהבהירות."
סלק: "זה הטחינה סלק. אחלה רעיון. לא מרגישים שזה סלק אבל מרגישים את התיבול. טעימה מאוד."
גמל: "מממ...טעים! אני מבולבלת לגמרי. נראה לי שזאת הטחינה של ארז. קצת דביקה ויש טיפת מרירות של אחרי. אני מבינה על מה יואב דיבר. תחושה שונה מהראשונות. אכזבה קצת."
הסולטאן: "יש בה מרירות שמרגישים מיד. מאכזבת. בעיקר מרגישים טעם מר שמגיע כבר על ההתחלה."
בקיצור, נאמנות של אביר היא נאמנות של אביר ולא משנה כמה טחינות מפתות יעמדו בדרכו! וזה עוד לפני שדיברנו על החומוס...
איך קוראים לך?
האחיין המתוק שלי בן הארבע וקצת התלווה אלי לביקור במשתלה. "אתה יודע איך קוראים לצמח הזה?" שאלתי אותו בהצביעי על שיח שאני מאוד אוהבת. "איך?" הוא התעניין. "אניסודונתיאה" אמרתי . "מה זה השם הזה, זה ממש מצחיק!" הוא אמר ולקח אותי ביד לצמח שלידו, "ואיך קוראים לזה?" "פנדוריאה יסמינית" קראתי מהשלט. הצחוק שלו התגלגל והוא הלך לחפש שלט נוסף "לזאת קוראים תונברגיה גדולת פרחים" אמרתי מתוך הבנה שהמשחק רק התחיל ואכן במקום להתמקד בצמחים קראנו כמעט את כל השלטים במשתלה תוך כדי הנאה יוצאת דופן. בסוף הגענו לאיזה צמח מטפס מהמם ביופיו "זה נקרא פרפר מטפס" הקראתי לו. האחיין שלי הסתכל עלי בעיניים רציניות והבנתי שהפעם ממש לא סיפקתי את הסחורה. "מה זה השם הזה?" הוא אמר, "זה ממש לא שם מצחיק!"
"בטח יושבים להם כמה סטודנטים משועממים ללטינית וממציאים שמות ממש מוזרים לצמחים" אמרה ליאה באותו ערב כשסיפרתי לה את קורותינו במשתלה ואני חשבתי לעצמי, פרפר מטפס, איזה שם מוזר זה לצמח!
מתכון לגרנולה
לאור הביקוש חסר התקדים הרי המתכון של הסמוקה והשזופה!
הסמוקה והשזופה הן אחיות בלב ובנפש. הן מכילות את אותם המרכיבים (בניגוד לצנועה וללוחמת), אופן ההכנה שלהן זהה (בניגוד לצנועה וללוחמת), והן נבדלות רק במשך האפיה שלהן (נחשו מי מבלה יותר זמן במיטת השיזוף?...)
אז ככה:
1000 גרם (קילו) שיבולת שועל אורגאנית (יש להשתמש בעבה ולא בזו שמשמשת להכנת דייסות)
200 גרם גרעיני חמנייה קלופים אורגאניים
200 גרם שקדים שבורים גס
50 גרם שומשום מלא אורגאני
50 גרם אגוזי לוז חתוכים גס (אני חותכת אותם אחד אחד בסכין לפרוסות עבות כדי לוודא שהם לא מעופשים מבפנים)
חצי כפית שטוחה הל טחון (או פחות, לפי הטעם)
קצת פחות מכפית שטוחה תמצית וניל
(אני משתמשת בזו של חברתNielsen-Massey Vanillas שהיא יקרה בטירוף אבל שווה)
גרדת לימון וגרידת תפוז (יחדיו בערך כף שטוחה)
4 כפות גדושות דבש אורגאני
70 מ"ל שמן חרצני ענבים
שלוק שמן שומשום
צימוקים בהירים, צימוקים כהים, תאנים, אוכמניות, משמשים, תמרים חתוכים גס, בכמות של בערך 40% משאר החמרים הרשומים מעלה
תפוח עץ טרי אורגאני (כרגע יש קצת בעייה עם זה)
לעבודה:
חותכים את תפוח העץ לקוביות קטנות ושמים בקערה גדולה.
מוסיפים את שיבולת השועל, גרעיני החמנייה, השומשום, השקדים, אגוזי הלוז, התבלינים, השמן והדבש (בקיצור, הכל מלבד הפירות היבשים) ומעסים-מערבבים היטב עד שכל החמרים עטופים בדבש ובשמן. (אפשר לחמם מעט את הדבש, זה מקל את הסיכה)
מסדרים בשכבה אחידה בתבנית אפיה משומנת קלות ומכניסים לתנור שחומם מראש לטמפרטורה של 140 מעלות צלזיוס.
אחרי עשר דקות מורידים לטמפרטורה של 120 מעלות ואופים עוד 35 דקות.
פותחים את התנור ומוסיפים את הפירות היבשים. מערבבים קלות (זהירות זה חם) ומחזירים לתנור לעוד 15 דקות. מוציאים החוצה. מחכים שיתקרר ומאחסנים בצנצנות זכוכית הרמטיות.
זו הגירסה של הסמוקה :) בשביל להפוך אותה לשזופה, יש להאריך את משך הקלייה בצורה כזאת: אחרי שמורידים את הטמפרטורה מ 140 ל 120 יש לאפות את התערובת למשך 50 דקות (ולא 35 דקות כמו בסמוקה) ורק אז להוסיף את הפירות היבשים ולהמשיך כרגיל.
בהצלחה ובתיאבון, תדווחו לי איך יצא!
עציץ בתוך עציץ
גילה חברה שלי הזמינה אותי לשישי שבת בפנימייה. זה היה לפני המון שנים, בערך כשהייתי בת עשר וגילה היתה שכנה שלי. היא גדלה בבית דתי ולמדה בפנימייה לבנות. קצת חששתי להעדר מהבית לכל כך הרבה זמן ועוד למקום שאני לא מכירה אבל גילה שכנעה אותי ואמרה שיהיה כייף. אחרי הדרשה המרדימה של הרבי וארוחת שישי התפזרנו לחדרים ואז ראיתי אותה עומדת שם בין כל הילדות וליבי החסיר פעימה.
תמיד רציתי אחת כזאת לעצמי. מיטת קומותיים. בראש היתה לי תוכנית מושלמת. אני למעלה ואחותי למטה. אבל כמה שניג'סתי לאמא, התכנית לא התממשה. רק כשהגעתי לצבא נתקלתי בה שוב, אבל אז זה כבר היה ממש לא כייף.
בגינת המרפסת הקטנה שלי אני משתמשת לפעמים בשילוב עציצים. אולי יותר נכון לקרוא לזה "עציץ בתוך עציץ" או "מיטת קומותיים". הרעיון הוא לשלב שני צמחים שלכל אחד מהם יש את המיכל הפרטי שלו אבל העציץ התחתון "מארח" את העציץ העליון.
הכל זהב
לא יודעת למה, אבל פרחי חמנייה גורמים לי לפראנויה. תמיד כשאני נמצאת בסביבתם יש לי תחושה שהם עוקבים אחרי. הגבעול הקשיח עליו מתנוסס הפרח גדול המידות נראה לי כמו מכשיר מכ"ם משוכלל או אולי סוג של פריסקופ שרק מתהדר בעטיפה מושכת, כדי לבלבל את האויב (ואחרי זה מתפלאים שואן-גוך חתך לעצמו את האוזן). אבל גרעיני החמנייה מפצים על הכל. בכל אופן, עדיף לפצח אותם היטב כדי להסיר ספקות מיותרים.
כשהייתי בייסודי לימדתי את חברה שלי תמר לפצח גרעינים שחורים. היא תפסה את העניין די מהר ואז פיתחנו לנו הרגל שבועי של לשבת ולפצח כמות נאה של הגרעינים השחורים הללו - בערך כמו אוהדי כדורגל - רק שבמקום לשבת מול הטלוויזיה ולשאוג ישבנו בחדר שלה או שלי ודיברנו על עיניינים של בנות. מדי פעם מצאנו בשקית הנייר החומה גרעין מקולף. כל כך התלהבנו מהמתנה שהחלטנו לקרוא לגרעין הערום "זהב". בדרך כלל הסתתרו שלושה או ארבעה "זהבים" בתחתית השקית ותמיד הם נדמו לנו טעימים יותר.
יום אחד אמא שלי הביאה הביתה שקית גרעיני חמנייה מקולפים. הייתי בשוק. כל כך הרבה "זהב"! מיד הכנסתי יד והופ, עשרים "זהבים" לפחות נכנסו לי לפה. אבל איכשהוא זה ממש לא היה זה.
אביב הגיע פסח בא
איכשהו, אני מרגישה שיש לי פטור מניקיונות הפסח. אולי בגלל שלל עבודות הניקיון שעשיתי בתקופת הצבא והלימודים. הכל הלך: חדרי מדרגות, משרדים ובתים. מכל המקומות אותם ניקיתי, זכור לי במיוחד ביתם של שושנה ויצחק (ז"ל) ממושב נחלים. לאורך חמש שנים רצופות ניקיתי/הכשרתי להם את הבית לכבוד הפסח. העבודה התחילה כשבועיים וחצי-שלושה לפני ערב החג. כל בוקר הייתי תופסת את האוטובוס מבית הורי אשר בפתח-תקוה למרכז העיר ומשם אוטובוס נוסף למושב ליום עבודה ממושך.
ביצת הפתעה
דרור התקשר ואמר שהוא ודן רוצים לבוא לבקר ולהביא מתנת יומולדת ו"זה די דחוף כי למתנה יש תאריך תפוגה". "אפיתם לי עוגת שוקולד?" שאלתי, "לא מגלים, זאת הפתעה!". מה זה כבר יכול להיות, חשבתי. נו טוב, אולי עוגת גבינה.
בערב הם הגיעו ובידם תבנית ביצים אורגאניות. האמת הייתי די מופתעת והסתכלתי על אריזת הקרטון באכזבה. "נו תפתחי כבר את המכסה" הם אמרו, אז פתחתי.
התרגשתי כמו ילדה קטנה. מזמן לא קיבלתי מתנה כל כך מעוררת חדווה ועם זאת גאונית בפשטוטה, שנעשתה במיוחד בשבילי. על כל ביצה דן צייר אותי בסיטואציה שחשב שמתאימה לי, אז בקרוב אני יוצאת להפלגה בכדור הפורח ודרך אגב, עכשיו יש מספיק ביצים להכין עוגת שוקולד.
סנדוויץ' לבית ספר
כשהייתי בכיתה ד' הגיעה לכיתה ילדה חדשה. כל בוקר אמא שלה היתה שולחת אותה לבית הספר עם שני סנדוויצ'ים, אחד מהם תמיד היה סנדוויץ' מתוק. בגרסה האחת שלו, הוא היה מרוח בשוקולד אבל הגרסה השנייה היא זו שגרמה לי ייסורים של ממש: שתי פרוסות עבות של חלה (אף פעם לא הבנתי מאיפה אמא שלה משיגה חלה באמצע השבוע) מרופדות בצידם הפנימי בחמאה ומסוככות על שכבה נדיבה של חלבה פריכה. פעם אחת היא נתנה לי ביס ומאז אנחנו חברות.
אמנם לבית ספר אני לא הולכת יותר (תודה לאל ולרוח הקודש), אבל מדי פעם מתחשק לי סנדוויץ' שחיתותי. האפשרויות רבות אבל הנה אחת מהן: לוקחים שתי פרוסות לחם שאהוב עליכם ומורחים בטחינה גולמית. מניחים בצד. פורסים בננה לאורכה ומטגנים קלות בחמאה משני הצדדים (אם ממהרים אפשר לוותר על הטיגון). מוציאים ומניחים מייד על הלחם. אם רוצים להיות שחיתותיים לגמרי אפשר למרוח תוספת של דבש או שוקולד מריר (במקרה של שוקולד כדאי לחמם את הפרוסות בתנור על כל מרכיביהן עד שהשוקולד נמס קמעה).
סלט חתונות
בפעם הראשונה טעמתי סלט וולדורף כשהייתי בכיתה ח' בערך. נגררתי עם ההורים לעוד חתונה של איזה בן משפחה, כבר לא זוכרת איזה. התיישבתי משועממת ליד השולחן העגול והקשבתי לריכולים. לא עניין אותי איך יצאה התסרוקת של הכלה או כמה עלתה החליפה של החתן, רציתי כבר לחזור הביתה. ואז הגיע המלצר והנחית צלוחיות קטנות של סלטים מסביב לסידור הפרחים. אחד הסלטים נראה מסקרן... בגלל שהייתי ילדה מנומסת, לא התנפלתי עליו מייד, אבל מהרגע שטעמתי, קיוויתי שכולם יתעניינו במטבוחה ובחמוצים ויעזבו אותנו לבדינו. הטעם של תפוח ואננס בסלט, בשילוב סלרי אגזים ומיונז היה צירוף מפתיע שלא הכרתי מהבית. אצלינו הפירות אף פעם לא קפצו לתוך סלט הירקות, גם לא הפיצוחים. אבל משהוא ברעננות ובמתיקות הקלה בסלט המחתרתי הזה שבה אותי. פתאום הכל נראה לי נפלא. הסתכלתי על כולם בחיוך. כששאלו אותי למחרת איך היתה החתונה, אמרתי שהיה טעים.
הסלט הזה הוא מעין מחווה לסלט החתונות הזה:
- חותכים גבעולי סלרי לחתיכות באורך 4 ס"מ. (משתמשים בגבעולים הפנימיים של הסלרי, שהם יותר מתקתקים ורעננים) כל חתיכה פורסים לגפרורים דקים. הכי דקים שאפשר. מעבירים לקערה.
- פורסים שומר לפרוסות דקות. כל פרוסה חותכים לגפרורם דקים. הכי דקים שאפשר, ומצרפים לגבעולי הסלרי.
- פורסים תפוח ירוק (גרנד סמיט) לפרוסות וחוזרים על התהליך כמו בשומר. מצרפים לקערה עם שאר החבר'ה. היחס בין המרכיבים הוא 1:1:1
-מצרפים עלי סלרי קצוצים גס (כדאי לקחת מהעלים הפנימיים ולהוסיף מעט מהעלים החיצוניים של הסלרי שהם יותר מרירם, כדי לגוון את הטעמים) מוסיפים לשאר המרכיבים.
-יוצקים מיץ חושחש, מעט מאוד שמן זית וטיפטיפונת מלח, מערבבים ומגישים. (אם אין חושחש, אפשר להשתמש במיץ קלמנטינה מעורב במעט מיץ לימון, זה גם יוצא נהדר).
סלט סתיו
מכל עצי הפרי בחצר של סבא וסבתא הכי אהבנו את עץ האשכולית. הוא עמד בחזית הבית ליד עץ הולנסיה הצנום. טיפסנו עליו, התנדנדנו, קשרנו אליו מדפים, הפכנו אותו לספינת חלל וגם קטפנו ממנו את הפירות המתוקים-מרירים הכי טעימים בעולם. אהבתי לטפס עליו ברגליים יחפות, במסלול קבוע, גבוה ככל שאפשר.
יום אחד אבא הודיע שבמסגרת שיפוצים ושיפורים, העירייה מרחיבה את הכביש ברחוב על חשבון עץ האשכולית והולנסיה. בכיתי כל הלילה. נשבעתי שבועות, נדרתי נדרים והייתי משוכנעת שאוכל לבטל את הגזרה המרה. למחרת בבוקר בדרך לבית ספר, הלכתי לראות מה קורה בחצר, אבל העצים כבר לא היו שם, רק דחפורים צהובים.
סלט פומלה זה הכי קרוב שאני יכולה לתת לכם, בענייני אשכוליות תפנו למישהו אחר כי אצלי עוד לא עבר הפצע.
מקלפים פומלה מקליפתה ומסירים את הקרום המפריד בין הפלחים. כל פלח מחלקים לשלוש או לארבע (שיתאים לרוחב של מזלג) ושמים בקערה. מוסיפים כמות שווה של אפרסמון לא בשל מדי, חתוך גם הוא לקוביות ברוחב של מזלג. מוסיפים אבוקדו לפי אותו פרוטוקול. מוסיפים חסה ערבית קרועה, טיפה פחות משאר המרכיבים. את הרוטב מכינים ממיץ לימון, דבש לפי מידת המתיקות הרצויה, מעט מאוד מלח ובזיליקום קצוץ(או בנענע).
ביצה עין עם קריצה
ארוחת ערב. אמא מלהיטה את המחבת. קולות פכפוך וריח נעים מתפשטים מתוכה. אני עוצמת עיניים ויודעת שהיא מכינה לי ביצת עין. הצלחת מגיעה לשולחן. אני מתבוננת בצהוב; עגול, קורן וחם כמו השמש. קצת מלח ותוך שנית הוא נבלע בגרון עם פרוסת לחם. עכשיו נשארת השממה הרירית הלבנה שהקיפה אותו. אני מזיזה את הצלחת הצידה. אוכל "רוטט" אני לא אוכלת.
שנים של נסיונות; עין הפוכה, עשויה מאוד, מכוסה. זה אף פעם לא זה: כשהצהוב עשוי בדיוק במידה, הלבן כבר שרוף בקצוות אבל חלקו העליון עדיין רועד ואם מתחשבים בלבן, הצהוב מתייבש ונצמת. ממש לאחרונה הבנתי שדי, פשוט צריך להפריד.הלבן לחוד והצהוב לחוד. מודה, זו גירסה ביזארית שעדיין לא נמצא לה שם (עין פרודה? עין אבודה?) אבל ככה אני אוהבת אותה בשלמותה. מישהו רוצה לבוא לארוחת ערב?
מחממים מחבת על אש בינונית-גבוהה. מוסיפים חמאה. שוברים ביצה ומחליקים פנימה רק את הלבן. מתקבלת מעין "חביתה לבנה". מחכים כשתי דקות, הופכים ומחלישים את האש. אחרי כשתי דקות נוספות מוציאים לצלחת. מוסיפים עוד חמאה ובזהירות מחליקים את הצהוב. מחכים בין ארבע לשמונה דקות- תלוי במידת הצמיגות שאוהבים ומוסיפים לצלחת, ליד הלבן. ממליחים וגורסים מעט פלפל שחור על הלבן. מסתכלים ולא מאמינים.
קראוסולה אווטה (Crassula Oveta) -פרק ב'
"בוקר טוב"
"בוקר טוב"
"מה שלומך?"
"בסדר"
"ישנת טוב?"
"בסדר"
"רוצה לשתות?"
"בסדר"
"יש חדש?"
"חיים"
"נו, שוב השיחה המשעממת הזו?"
"טוב, אז... אולי נשחק?"
"בכייף! רוצה חי צומח דומם?"
"לא בא לי. מכירה אחת שתיים שלוש דג מלוח?"
"אתה צוחק עלי. אנחנו משחקים את המשחק הזה כבר שלוש עשרה שנה!"
"אז מה. בא לי עוד פעם."
בסדר, רק תגיד, למה תמיד אתה בוחר את המשחק הזה?"
"כי במשחק הזה אני תמיד מנצח"
תחילת אוקטובר. משבי רוח קלילים בחוץ. אני עומדת עם הפנים לקיר. " אחת שתיים שלוש דג מלוח!" בתנועה חדה אני מסובבת את הראש לעברם ומסתכלת. כל הצמחים מגיבים בנענוע עלים. רק הסוקולנטי שלי לא זע. נכון, במהלך הזמן אני רואה שהוא מתקדם וגדל, אבל חוסר התנועה התמידי גורם לי לחשוב שהוא מין שילוב שכזה בין צומח לדומם. אין ספק שבמשחק הזה הוא תמיד מנצח. מישהוא רוצה ייחור?
בשביל אינפורמציה נוספת ראו [[ 71 |פרק א']]
קראוסולה אווטה (Crassula Oveta) פרק א'
"בוקר טוב"
"בוקר טוב"
"מה שלומך?"
"בסדר"
"ישנת טוב?"
"בסדר"
"רוצה לשתות?"
"בסדר"
"יש חדש?"
"חיים"
"אין תלונות, טענות, משהו?"
"הכל בסדר, מסתדרים."
"דרישות ספציפיות, בקשות מיוחדות,שאיפות לעתיד?"
"שלא יהיה יותר גרוע."
"טוב, אז בכל זאת רציתי לאחל לך שתעלה, תצמח ותפרח בשנה החדשה."
"עם הפריחה תצטרכי לחכות קצת מותק."
בסוף הקיץ, כשהסתיימו הלימודים, ראובן ודידי עזרו לי להוביל את חפצי לתל אביב. סבתא רחל תרמה עציץ קטן וביקשה שאטפל בו יפה. "כל כמה זמן להשקות אותו?", שאלתי. "כל פעם שיש לך קצת מים" אמרה, נתנה נשיקה והלכה.
"נו, מה אתה אומר על תל אביב?" שאלתי אותו בסוף היום. "אני לא מדבר עם זרים" הוא ענה. במשך הזמן הוא התחיל לתת בי אמון, הוא לא דרש הרבה ותמיד נראה שהוא "מסתדר". אחרי עשר שנות מגורים משותפים הוא הכין לי הפתעה: יום אחד, בלי הודעה מוקדמת, כשבאתי להגיד לו בוקר טוב, ראיתי אותו פורח. פרח לבן, קטן ועדין כל כך. נעצתי בו עיניים דומעות. אחר כך ניסיתי לברר האם הוא אמיתי או מודבק. הוא היה אמיתי. מאז אני סופרת את השנים, כדי לראות האם הוא יפרח אחרי עשור. יש לי עוד שבע שנים לחכות.
משפחת הסוקולנטים הם משפחה של צמחים ש"מסתדרים". הטיפול בהם פשוט יחסית והם מומלצים למתחילים. אני משקה פעם עד פעמיים בשבוע, דשן פעם בחדשיים. מיקמתי אותו במקום מואר במרפסת המזרחית במקום שבו אין שמש ישירה יותר משעתיים ביום. ממיכל קטן יחסית הוא מצמיח נוף מרשים. עבור אינפורמציה נוספת, בידקו את האתר של אגודת חובבי הקקטוסים והסקולנטים בישראל.
סלט כרוב אדום
כרוב הוא ירק שלרוב איני מתפתה לקנות. תמיד נראה לי שהוא מסתיר ממני משהו, אבל לפני כחדשיים ראיתי כרוב אדום קטן ונחמד שעשה לי עיניים. החלטתי להביא אותו הביתה ולבדוק איתו באופן סופי האם הוא גם אדום מבפנים. חתכתי אותו דק דק,עשיתי עבודה יסודית,אבל מה שגיליתי הוא-כמו שכבר חשדתי שנים- כרוב אדום הוא בעצם סגול, גם מבחוץ.
חותכים כרוב אדום דק מאוד. מוסיפים סלק אדום חי חתוך גם הוא דק מאוד (כשליש מכמות הכרוב.) מוסיפים גזר ובצל סגול חתוכים דק מאוד גם הם.(אותה כמות כמו הסלק) מתבלים בפלפל שחור גרוס ,שמן זית, לימון ומלח.גיוונים: מוצלח להוסיף פטרוזיליה קצוצה, ולחזק את התיבול בחומץ תפוחים.
לבן עלה -- לויקופילום
"צמא?"
"לא."
"רעב?"
"לא תודה, כבר אכלתי."
"אולי בכל זאת, קפה? תה?"
"לא, לא, אני לא שותה דברים כאלה."
"אתה בטוח שאתה בסדר?"
"כן תרגעי, אני לא בדיכאון"
"אז למה אתה כבר לא פורח יותר?"
"ככה אני."
"גם חברים שלך מהגינה מתנהגים ככה מוזר?"
"לא יודע, מזמן לא יצאתי מהבית."
כשגרנו בשלום עליכם, הוא מעולם לא פרח. כיוון צפון מזרח לא נתן לו מספיק שעות שמש כנראה. אבל כשעברנו דירה, אני הפכתי להיות "צפונית", והוא הפך ל"דרומי". הוא גמל לי על השינוי בפריחה מלאה. במשך שבועיים התרגלתי לפקוח את העיניים בבוקר למראה הסגול ורדרד. ואז ללא התראה מוקדמת, הפריחה נפסקה. עכשיו אני כבר יודעת שהייתה זו רק הפוגה קלה בין גל פריחה אחד לשני. יש לי גם הרגשה שאם מסירים ממנו את הפרחים שנבלו, זה עוזר לו לפתח את הגל הבא. לבן העלה נפוץ מאוד בגינות בתל אביב ופורח בחודשי הקיץ. אצלי הוא נמצא ליד שיח אדמדם והם יפים ביחד.
יסמינים
"הי יסמינים שלי, מה שלומכם הבוקר?"
"אני סובל נורא"
"אני יותר סובל ממנו"
"לי יש כנימות"
"אז מה, לי יש גם כנימות וגם זחל אכל לי כמה עלים בלילה."
"אויש, אני רואה. נורא. אולי קצת דשן יעזור?"
"אתמול שמת לנו."
"אה, נכון. אז אולי אביא לכם לשתות?"
"לא, זה לא זה."
"אז מה מציק לכם? תגידו , אני אעשה הכל!"
"זאת הלחות בתל אביב. היא הורגת אותנו."
"אז אולי תיכנסו למזגן?"
"רק זה חסר לנו, לוותר על השמש של המרפסת."
"אז אולי ניסע לנופש באזור ירושלים?"
"לא לא, לא ולא!"
"אבל למה?"
"הנסיעות האלה, הן פשוט עושות לנו בחילה."
הגנן מהמשתלה לא ידע להגיד בוודאות איזה מבין סוגי היסמין הקיימים מסתדר הכי טוב באיזור תל אביב, אז לקחתי כמה לנסות:יסמין אור ויסמין רפואי.הם הצטרפו לאחרים שכבר גדלים אצלי כמה שנים(סמבק, פולה , אזורי, צהוב וטרכלוספרמון יסמיני). באביב הם תמיד נראים מצוין. הצימוח מהיר יחסית, העלים רעננים ומבריקים ועל הריח אין צורך לפרט, אבל כשעולה מפלס הלחות הם מתקשים לשמור על אופטימיות והכנימות חוגגות. אין ספק שהרבה יותר טוב להם בירושלים. כל ביקור שלי שם בקיץ גורם לי קנאה למראה שיחי היסמין המפוארים שגדלים שם . כשאני מגיעה לתל אביב אני לפחות מתנחמת בעובדה שלא גדלות עלי כנימות.
ובכל זאת: מניסיוני מצאתי שטרכלוספרמון יסמיני ויסמין צהוב מסתדרים יפה בעיר,בקיץ. יסמין סמבק הכי סובל.
שייק סברס ומנגו
שלומית ותומר הזמינו אותנו לברית של אסף, אז נסענו לכיסלון לחגוג איתם ועם המשפחה, אבל כשהמוהל התחיל להוציא את הסכינים הנוצצות שלו מתיק הג'יימס בונד השחור, נבהלתי כל כך, שמשכתי את תמי ביד והתחלנו לרוץ. אחרי כמה דקות, כשעצרנו לנשום, ראינו בפינה שיח סברס עם פירות בשלים ממש במידה. אז חתכנו לו.
בבית הכנתי משקה של סוף הקיץ:
כמות שווה של סברס (בלי קוצים) ומנגו, קצת יוגורט וקוביית קרח. עירבלתי בבלנדר לכמה שניות וזהו, טעים.
בוגונבילאה
"איי! זה כאב לי!"
"אממ... למה את מסתכלת עלי?"
"נו, בוגית, באמת, את כרגע שרטת אותי!"
"אני???"
"נו, אל תיתממי לי עכשיו וחוץ מזה, זאת החולצה שאני הכי אוהבת, תראי איזה חור עשית!"
"נשבעת לך שזאת לא אני!"
"בוגית, תקשיבי, את היחידה מבין כולם פה שיש לה קוצים, אז מי זה אם לא את?"
"אממ... זה.. זה הצמח הרע שבי!"
"או קיי, לפני שאני גוזמת אותך, רצית בעצם להגיד לי משהו?"
"יודעת מה? אם את כבר בדרך למטבח, תעשי טובה תביאי קצת מים, אני מתייבשת פה."
"מבטיחה לא לשלוף קוצים?"
"לא שורטת יותר ב-ח-י-י-ם!"
"טוב, המים בדרך. איי!!!! בוגית, הבטחת לי!"
"זה לא אני!!! נשבעת!"
שתי נושאות קרסים גדלות אצלי בבית ולמרות שאחת מהן היא חתולה נמרית, נדמה לי לפעמים, שדווקא הבוגונבילאה היא השובבה מבין שתיהן. אבל אפשר לסלוח לה. מאז המעבר משלום עליכם, היא סבלה נורא והפסיקה לפרוח לחלוטין. רק לאחרונה מצאתי את הפינה האולטימטיבית בשבילה והיא מגיבה בהתאם. הבוגונבילאה זקוקה לשמש מלאה כדי לפרוח-לפחות 5-6 שעות שמש ביום (3.5 שעות לא הספיקו לה אצלי) כמו כן רצוי לשתול אותה בעציץ עמוק (60 ס"מ לפחות) כדי לקבל צימוח לגובה.
לפני שבע שנים, הכנתי יחור מבוגית. היחור גדל יפה בפח אשפה ענק מפלאסטיק שקניתי בחנות כלי עבודה. כשעברנו לדירה החדשה לא נמצא לו מקום ובאוגוסט, בתהליך פרידה כואב, הבוגית ה"צעירה" עברה לגינה של תמי. השבוע, כנראה לכבוד ראש השנה, היא הראתה סימן התאקלמות מובהק, ואפילו לא הזילה דמעה כשבאתי לראות את הפרח הראשון שהוציאה במקומה החדש.
ביוני השנה ראיתי בוגית מקסימה בדרום העיר, בגוון בורדו. לא הצלחתי להתאפק וגנבתי לה ענף. בבית הכנתי ממנו 10 ייחורים. רק אחד שרד והנה היא כאן (בתמונה): בייבי בוגית, בת חדשיים. מבטיחה לשלוח הזמנות לבת-מצווה.יש המון חומר על הבוגיות פה.
מלפפון ירוק
"הי חמוד שלי"
"זו שוב את?"
"כן. מה שלומך הבוקר, מתוק?"
"האמת, אני מתחיל להתעייף, לא ישנתי כל הלילה."
"אוי מסכנון שלי! אבל יש לך משהו בשבילי היום?"
"כן. אבל זה האחרון."
"מה, זהו?"
"כן. למה, יש לך תלונות?"
"לא, לא, אני לא מתלוננת, רק, תזכיר לי כמה היה לנו עד עכשיו... תשעה סך הכל, נכון?"
"לא, עשרה לפחות!"
"עשרה זה ממש יפה, אני גאה בך!"
"תודה, את נחמדה. יאללה, עופי לי מהעיניים ותני לעשות פוטוסינטזה בשקט!"
"בסדר, אבל קודם תביא ביס"
"מלפפון הוא גידול רגיש יחסית, יש לו הרבה מחלות עלים" אמר ראובן, "אבל תנסי, מה יכול להיות, הנה, תביאי את העציץ הזה ותשתלי מהר, ביי אני חייב לרוץ. דרך אגב תדאגי לו לתמיכה".
לגדל ירק זה עניין אחר. כאן הפרח הוא לא השיא אלא רק מבשר על בוא המתנה האמיתית -- אוכל!! אחרי שבועיים, כשהופיע המלפפון הראשון, כל חמש דקות רצתי לבדוק איך הוא גדל. אבל מסתבר שהמלפפון הוא חיית לילה... בבוקר, תמיד נראה לי שהשתיל מרמה ובזמן שאני ישנה הוא רץ לסופר עם המלפפון שראיתי בערב ומחליף אותו לאחד ממש גדול! אבל בסופר הכחישו. יכול להיות שהם הסתירו ממני את האמת, ויש להם מלפפונים אלוהיים שהם שומרים לעסקאות אפלות.
אפשר לקרוא על מלפפונים פה. המלפפון שלי צמח בעציץ בינוני (קוטר 25 ס"מ) בתערובת שתילה, הוא טיפס על התמיכה שסידרתי לו לגובה של בערך מטר וחצי, והניב עשרה מלפפונים במשך שבועיים וחצי ביוני.